בת 32 התענגתי על תפקידי כמפקדת בסיס הטירוניות. נהנתי הנאה סמויה, לראות את החיילות נמתחות ומכריזות על בואי: "סגן אלוף תמר נכנסת לחדר. ה-ק-שב."
בדרך כלל ראיתי אותן לראשונה כשהן ירדו מהאוטובוסים בבואן לבסיס. רובן מפוחדות ונרגשות, חלקן רואות בצבא מפלט מבית הרוס או מחיי רחוב, ומיעוטן מחפשות בו את עתידן.
מהאוטובוסים הן נגררו אל מגרש הט"סים, עמוסות בקיטבגים ובחבילות מהבית, ולבושות במדים שעוד לא הספיקו לעבור התאמה בבית לגזרה.
מהמסדר הראשוני בו בירכתי אותן בבואן לבסיס, הן היו מתחלקות לכיתות ומובלות על ידי המ"כיות שלי אל מגוריהן הזמניים.
כל ערב נהגתי להצטרף לישיבות הסגל. מקשיבה לדיווחי המ"כיות על היום שעבר, על בעיות שהתגלו ובעיקר, על חיילות שלא הצליחו להתאקלם. מתוכן, נהגתי לחפש לי את המורדות. אלה שחושבות שהן יכולות לשחק בצבא כבשלהן. מבין המורדות, לקחתי לי תמיד אחת שהפכה לזו שתתן דוגמה אישית לכל השאר.
המשך יבוא...
לפני 17 שנים. 15 בנובמבר 2006 בשעה 19:35
