בין כל האהבות והקשרים שאנחנו עוברים בחיים, לפעמים אנחנו נתקלים באחת.
באישה ששווה לחכות בשבילה.
ויום אחד במקרה נוגעים באישה הזו, והמגע לא מחליק על העור אלא חודר עמוק מתחת לו, ורואה לתוכה.
זה קורה רק לפעמים, בדרך כלל רק פעם בחיים. אם יש מזל אז פעמיים. אבל למזל יש תכונה חלקלקה, בדרך כלל הוא לא נוקש על אותה הדלת פעמיים. חייבים להיות ערניים לו ולתפוס את מתנתו בשתי ידיים.
כשהאחת מגיעה, היא הופכת את עליך את עולמך. תפיסות משתנות, הפחדים שהוסתרו עמוק בארונות נשלפים מהם ומתפוגגים אל חיוכיה.
החיבוק שלה מיוחד במינו. יש בו קסם. הוא מנקה לך את הנשמה מבפנים.
לא חולפות 24 שעות מהרגע בו נגעת באחת, וכבר נוצרת התמכרות. היא סם מסוכן וממכר, כזה ששוטף לך את המערכות מבפנים, מטהר אותך, מזכך. ואתה עוצם עיניים ונושם אותה עמוק פנימה.
כשכואב לאחת אתה מרגיש שאתה נשרף מבפנים.
כשהיא צוחקת אתה מרגיש את הצחוק שלה מרעיד לך את הבטן.
לא משנה כמה אהבת לפניה, הכול מחוויר לידה. הופך לזיכרון דהוי של מה שקדם והביא אותך עד אליה. כאילו חייך הורכבו מאבני דרך שהובילו אל אהבתה.
אף פעם לא קל לאהוב אותה. כאילו עם המתנה שבהיותה לצדך באים קשיים שמאלצים אותך להילחם עליה שוב ושוב, להוכיח את אהבתך. צריך לשלם לפעמים למזל, לשמור שהוא לא ינטוש אותך ויגרום לה ללכת.
והימים חולפים, וככל שהם עוברים גדלה האהבה בניגוד לכל המחקרים שטוענים שהיא נרגעת אחרי שנה, אצלך היא רק מתחזקת. כל יום נדמה שכבר אי אפשר שהבערה תתחזק בנשמה וכל יום מופתעים מחדש מהעוצמות שמכלות אותך ויוצרות אותך כל יום מחדש.
התברכתי באחת שלי. בזו שגרמה מאות פעמים בשנתיים האחרונות לנשמתי להיעתק למראיה. האישה שהמבט שלה אומר עומקים שלא ידעתי מעולם. האהובה ששווה את כל המחירים כמעט.
עשרות פעמים בדרך נשברנו, נפרדנו, חזרנו. ועכשיו שוב שבר, ובפעם הראשונה אני אבודה.
באהבה מהסוג הזה הכעסים לא יכולים להיות שפויים, הם הופכים לזעם מסמא ומכלה. הפחדים משתקים את ההיגיון והכאב מרוקן את הנפש, ומשאיר אותה לעיתים מנופצת.
אבל כשאני שוכבת במיטה ומקשיבה לבדידות שאומרות פעימות לבי, והדמעות זולגות מעצמן ואין את ידה שתחבק... וכשאני מדמיינת אותה מתהפכת על משכבה באותם הכאבים עצמם, אני רוצה רק לזנק על האופנוע, לנקוש על דלתה ולחבק הכי קרוב, הכי בטוח.
אהבה מסוג כזה היא אהבה של שיעורים הדדיים, היא אהבה של הענקה וקבלה שאין להן גבולות, היא אהבה בה הפחד מלאבד קורע לפעמים לא רק את הנשמה אלא אפילו את העור שמשתוקק לחוש אותה עליו.
אין בה היגיון באהבה הזו. כשמנסים לכפוף אותה לכלליו היא מתפרצת, שוצפת, מטביעה אותך בגליי תסכוליה. רק אהבה רוצה האהבה, לב שלם שיינתן לה.
את לבי, את כולו - נתתי.
לפני 17 שנים. 19 בנובמבר 2006 בשעה 23:04
