הבלוג של השולט אור

אנחנו אמורות לחגוג שנתיים יחד.

סיפרתי אתמול לפסיכולוגית שלי, שגיליתי במחקר מעמיק (בו שימשתי כאובייקט המחקר יחד עם כל מי שהיו בנות הזוג שלי בעבר), שבאופן סיסטמאטי, תמיד רבים בשבוע שמציין יום שנה של זוגיות.

זה פשוט חוק.

היא צחקה ואמרה שזה אכן מוכח. יש משהו בתאריך הזה שכנראה מפחיד קצת. ואז יש את הקטע של "טוב תיפרדי ממני אבל ראבק, לא לפני התאריך, חכי קצת." 😄

אני לא יודעת אם יש קשר בין התאריך לפיצוץ האחרון שלנו. אני רק יודעת שעוד לא עברתי יום שנה בחיי בלי פיצוץ שקרה - אם בגללי ואם בגלל הפרטנרית שלי.

אני מנסה לחייך כשאני בעצם כל כך פוחדת מלאבד אותך.

אהובה שלי,
אפשר למצוא תמיד כל כך הרבה סיבות כדי לכעוס. קל לכעוס וקשה לבוא ולומר אחרי פיצוץ "בעצם אולי הוא קצת חרג מגבולותיו הטבעיים."

אני לא מחפשת תירוצים, סיבות, התנצלויות, הסברים. אני לא זקוקה להם. רק לך.
לא מעניינים אותי משחקי אגו. לא אכפת לי מי משתינו צודקת. זה כל כך לא חשוב.
מה שחשובה היא ההקשבה ההדדית גם כשכועסים.
אני זוכרת שראיתי נדמה לי בסדרה "בטיפול", קטע בו זוג שלא הצליח להקשיב זה לזו יושב אצל הפסיכולוגית, והיא מאלצת אותם בצורה הכי מלאכותית להקשיב לדברי האחר, ולחזור עליהם "אני שומעת שאת אומרת...".
לא ממקום של להסכים עם מה שנאמר, אלא ממקום של באמת להצליח לשמוע.

כשנצליח לשמוע זו את זו, נתחיל להצליח לפתור את הבעיות שלנו.

רצית פיתרון שיוציא אותנו מהסבך - זו התחלה של פיתרון.