אתמול בערב חזרתי בנסיעה לכיוון ביתי דרך שנקין.
בשבע בערב הרחוב היה מעט פקוק וכמו כל רוכבת אופנוע מדופלמת זיגזגתי בין המכוניות (יום אחד אגלה את הגן שגורם לרוכבי אופנועים להצטרך להיות תמיד הראשונים בטור המכוניות. זה אותו הגן שגורם לנו להמתין ברמזור עם יד לוחצת גז רק כדי לזנק ראשונים).
הקיצור, אני מזגזגת ומבין המכוניות החונות (כמובן שעקפתי מימין, דה), פורצת לכביש יפהפייה חיננית ישר אל מתחת לגלגלים שלי.
עצרתי בחריקה במרחק ס"מ ממנה.
"לא יורדים לכביש בלי להסתכל, כמעט דרסתי אותך", נזפתי בה. אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט הסתובב אליי פרצופה המהמם של איילת זורר. החיוך שלה גרם לי לחייך בחיוך ענק עד שסיימתי את המשפט.
היא כל כך יפה במציאות לעזאזל.
"וואו, צודקת, סליחה, תודה", היא אמרה, והחיוך גדל, אצלה ואצלי.
לא נשאר עוד מה לומר. הרמזור התחלף לירוק והגן ההוא הפעיל את ידי הימנית שסחטה את הגז עד תום.
אבל היא נשארה חייבת לי ואם לא את חייה, אז לפחות עוד חיוך 😄
לפני 17 שנים. 20 בנובמבר 2006 בשעה 17:37
