לכל אחד מאיתנו יש בארון פריט בגד שהוא מסרב להשליך. לא משנה כמה מרופט הבגד הזה - יש לנו אליו סנטימנטים.
כאלה הן נעלי הפאדיחה שלי. קניתי אותן לפני שש שנים בערך, והן הנעלים הכי נוחות שהיו לי אי פעם. הן כל כך נוחות שכל פעם ששיפצתי איזה קיר, נעלתי רק אותן.
כפועל יוצא מהשיפוצים שהן עברו, הן מקושטות בהמון צבע פלסטיק שכבר שנים מסרב לרדת מהן.
ניסיתי כבר הכול: שפשפתי, שטפתי, צבעתי... אבל ללא הועיל. שוב ושוב מבצבץ הלבן מבעד למריחת משחת הנעליים השחורה.
ולמרות הכול, אני מתה על נעלי הפאדיחה שלי.
האישה שלי מזועזעת מהן. היא כבר הבטיחה לא פעם להעלים לי אותן - וכשהיא מבטיחה, כבר למדתי שהיא מקיימת. מאז שהיא הבטיחה להעלים אותן, אני בודקת היטב לאחר כל ביקור שלה, שהן עוד כאן, מונחות מתחת לכוננית הטלביזיה שבחדר השינה, וממתינות שאנעל אותן.
בדרך כלל אני נועלת אותן בבית, אבל לפעמים אני שוכחת מה שאני נועלת ומוצאת את עצמי צועדת נעולה בנוחות בעקבות קסם. לפעמים אני שוכחת להחליף ומגיעה לאסוף ת'אישה כשהן עליי. רק המבט המזועזע בעליל שלה מזכיר לי את הפאדיחה 😄
ואני יודעת שהן מכוערות, אבל להשליך אותן רק בגלל הכיעור ולהתעלם מאופיין הנוח, נראה לי ממש מפלה ולא הוגן. אלה נעלי הפאדיחה האהובות שלי וכמו באהבה אמיתית, אני מתעלמת מהפגמים הלבנים שעליהן :)
לפני 17 שנים. 5 בדצמבר 2006 בשעה 10:02
