הבלוג של השולט אור

בודק - אישית אני מסכים עם כל מה שאמרת
אני חושב שחיים עם סבל קשה מנשא
אינם טובים לא כלפי החולה ולא כלפי משפחתו הנושאת בנטל ובתהליך גויעתו המלווה ביסורים
ואף יש להוסיף ולמר כי עדיף במקרים מסוימים
להימנע מלחבר אדם למכונת ההנשמה, אם וכאשר
נראה כי הוא נדון לחיי סבל ממושכים.

השולט אור​(שולט) - מסכימה איתך. ודרך אגב, בזמנו עבדתי עם עמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד על שינוי החוק שבזמנו אסר מניעת טיפול מחולה סופני. ובהסכמה עם החרדים (ועדת שטיינברג), נקבע שדרך להמתה אקטיבית כרצונו של החולה ומבלי שהרופא ייאלץ לבצע המתה בעצמו, היא בשימוש בטיימר שיחובר למכשירים מאריכי חיים, שיופעל כשהחולה יגיע למצב בו הוא זקוק למכשירים הנ"ל, אבל גם יפסיק לפעול כעבור זמן קצוב ואיש לא יפעיל אותו שוב. כך החולה יזכה למות בכבוד ואיש לא ירגיש שהוא רוצח.

בודק - לראשונה בישראל הסוגיה נידונה
בפסק דין שפר, שאת חוות הדעת כתב המשנה לנשיא
בית משפט העליון דאז השופט מנחם אלון
בפסק דין זה הוא בחן את הסוגיה לאור חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, ואף בחן זאת לאור המקורות
שבמשפט העברי במסקנתו הסופית הוא הגיע
שהן לפי חוק היסוד כבוד האדם לחירותו ןהן לפי המשפט העברי יש מקום לצדד בהמתת חסד פאסיבית אך לא אקטיבית. אך יחד עם זאת יש מבין מלומדי המשפט הסוברים שמכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתן אף לצדד בהמתת חסד אקטיבית

השולט אור​(שולט) - לא מדויק: זה סדר הדברים בישראל עד לשנת 2002 (מתוך אתר ליל"ך)

המקרה הראשון בישראל. בשנת 1987 החולה גדעון נקש, החולה במחלת ניוון שרירים פנה לבג"ץ, בבקשה לנתקו ממכונת הנשמה. בקשתו נדחתה לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי נקש הסכים לביצוע הניתוח שהאריך את חייו.

בשנת 1987 התינוקת שפר, חולת טיי-זקס פנתה באמצעות הוריה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה להימנע מטיפול רפואי. בשנת 1988 השופט מצא פסק לדחות את הבקשה למניעת טיפול. בשנת 1988 הוגשה עתירה נוספת בעניינה לבג"ץ, השופט מנחם אילון דחה את הבקשה משני נימוקים: לא הוכח שהילדה סובלת ונוצרו חילוקי דעות בין האב לבין האם בעניין הניתוק. התינוקת נפטרה בטרם פרסום פסק הדין.

בשנת 1990 נפסקה פסיקה ראשונה שהסכימה עם עתירתו של חולה. השופט המחוזי אורי גורן פסק כי רופאיו של בנימין אייל שחלה בניוון שרירים רשאים להיענות לבקשתו ולא לחברו למכונת הנשמה. גם הרב הראשי של תל אביב באותה העת, הרב לאו, הצטרף להסכמה לא לחבר את החולה למכשיר, אולם הגביל את הסכמתו רק למקרה זה.

במאי 1992 אישר שופט בית המשפט המחוזי משה טלגם, בצעד חסר תקדים, לא לחבר חולה למכשיר החייאה. הצו הוצא לבקשת מרים צדוק (50) שחלתה ארבע שנים קודם לכן באלצהיימר. בזמן שנעתר טלגם לבקשתה, הייתה מרים צדוק מחוסרת הכרה. ההתקדמות בעניין היא מעבר מכיבוד רצון של חולה צלול לכיבוד רצון עבר של חולה מחוסר הכרה (עתירתה של צדוק הוגשה לביהמ"ש בשנת 1990). בפסק הדין קבע השופט טלגם שיש להימנע מחיבור למכשור. זוהי הכרה ברצונו ובזכותו של החולה. במקרה דנן חשוב להדגיש שפסק הדין ניתן ע"פ בקשת החולה (באמצעות קלטת) משנת 1990 בהיותה בהכרה מלאה. זו הייתה הפעם הראשונה שבית המשפט הכיר במושג Living Will - צוואה בחיים. צדוק, לפני תפישה זו כבר אינה בחיים, לכן קיבלה צוואתה את התוקף המשפטי המבוקש. ובמקרה של צדוק אסר השופט על הרופאים לחבר את החולה למכשירי ההחייאה. כאן אין רשות, אלא חובה.

בשנת 1993 פנתה רחל צעדי, חולת כליות סופנית לביהמ"ש המחוזי בת"א, בבקשה שלא לחברה למכונת דיאליזה. השופט אורי גורן נעתר לבקשתה. זהו מתן היתר למניעת טיפול ולא הפסקתו.

בשנת 1995 פנה ישראל גלעד, חולה במחלת ניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בבקשה שלא לחברו למכשור הנשמה. השופט רבלין אישר את רצונו של החולה.

בשנת 1995 פנתה פלונית חולה במחלת טרשת נפוצה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופט קלינג קבע בפסק הדין שיש להעתר לבקשת החולה.

בינואר 1996 אסר בית המשפט לחבר שני חולים סופניים למכונת החיאה. שניהם לקו בניוון שרירים. אחד מהם היה איתי ארד, טייס קרב. לבקשה נילוו חוות דעת פסיכיאטריות הקובעות כי בקשתם ניתנה בדעה צלולה. השופט טלגם החליט כי עד להכרעה הסופית, אין לחבר את החולים למכשור החייאה ולהתערב במצבם הרפואי בניגוד לרצונם והסכמתם. השופט הדגיש: " עובדתית ברור שמרגע שיעשה חיבור למכשור החייאה ישתנה מצבו של המבקש שינוי עקרוני ואין דומה ניתוק ממכשור לאי חיבורו "... בשנת 98 עתר איתי ארד בשנית לבית המשפט בבקשה שזה יורה לנתק אותו ממכונת הנשמה אליה היה מחובר על מנת שימות ממחלתו. באוקטובר 1998 לאחר שהשופט טלגם קיבל את עתירתו של ארד, ניתק אותו פרופסור אבינועם רכס ממכונת הנשמה. אחר כך הזריק לו רכס חומר מרדים כדי שלא יאלץ לחוות את ייסורי גסיסתו ואת תחושת המחנק שבניתוק ממכונת ההנשמה. 24 שעות לאחר שנותק ממכונת ההנשמה נפטר איתי ארד ממחלתו.

1996 מרים ביבס, חולה בנפחת הריאות (אמפיזמה), פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופטת סירוטה נענתה לבקשתה. מרים ביבס, שחתמה על טופס "הצוואה בחיים" הייתה חברה בעמותת ליל"ך. בשנת 2002 נפטרה ביבס בביתה ממחלתה.

בשנת 1997 עתרו בוורלי וזאב איכר לבית המשפט בבקשה לא לנתח שוב את בנם להשתלת צנתר לדיאליזה ולא להאריך את חיי בנם שסבל מפיגור שכלי עמוק וממחלת כליות קשה בגללה הזדקק לניתוחים רבים ולהחדרה חוזרת של צנתרים. בימ"ש השלום פסק נגדם, השופט אורי גורן מבית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של ההורים, לאחר ששוכנע שטובת הילד לנגד עיניהם. אולם בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים, קיבל את ערעור המדינה על החלטתו של השופט גורן בטענה שהאוטונומיה של ההורים על גידול ילדיהם אינה בלעדית ובית המשפט רשאי להתערב בה, אם הוכח שטובת הילד דורשת זאת, גם אם כוונת ההורים כנה. בית המשפט העליון פסק על החזרתו של התיק לבית המשפט לענייני משפחה, אולם בשלב זה תש כוחם של ההורים (לאחר שגם אבי המשפחה חלה בסרטן), והם החליטו להפסיק את המאבק המשפטי. בשנת 1999 לאחר 14 ניתוחים של החדרת צנתר, נפטר בנם של בוורלי וזאב איכר לאחר שחלה הדרדרות במצבו, והרופאים החליטו מיוזמתם להפסיק את הטיפול ולא לנתח אותו להחדרת צנתר נוסף לדיאליזה.

בשנת 1997 אישר בית המשפט את בקשתם של זוג הורים לילד בן 8, אשר סבל מפיגור שכלי ומחלות סופניות, שלא להאריך את החיים באופן מלאכותי. השופט אורי גורן פסק, בניגוד להחלטות קודמות שכפו על ההורים לאשר טיפול, שאכן קיים עקרון "קדושת החיים" אולם במקרה דנן, חיי הקטין אינם חיים כלל ואין לכפות עליו את המשך הסבל.

בשנת 1997 נענה ביהמ"ש לבקשת הורים שלא להאריך את חיי תינוקם בן הארבעה חודשים, שהיה מצוי בתרדמת. בספטמבר אותה שנה נפטר התינוק מדום לב.

בשנת 1998 פנתה עדית מאיר, חולה בניוון שרירים, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה לכשיהיה קיומה תלוי בו. בנוסף ביקשה שאם תחובר - יופסק החיבור לכשיתברר כי אין למבקשת אפשרות לקיים חיים ללא הנשמה מתמדת. בקשתה נדחתה והיא נפטרה בטרם הגשת הערעור.

בשנת 1999 ביקשה חולה מחוסרת הכרה באמצעות בנה להפסיק להזינה באמצעים מלאכותיים. היא הייתה חולה סיעודית קשה, שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים וסבלה מהדרדרות שכלית סופנית. האישה לקתה באירוע מוחי והפכה לצמח והמשיכה לחיות ללא עזרת מכשירי החיאה. בשל היותה מחוסרת הכרה לא יכלה החולה לבלוע מזון והיה צורך לחברה למכונת הזנה. השופט טלגם קבע תקדים כשאישר לנתק את החולה ממכשיר ההזנה שלה. המדינה עתרה לבג"ץ וזה ביטל את פסיקתו של טלגם.

בשנת 1999 פנתה נחמה שמחי חולה בניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקה ממכשור הנשמה. לאחר שצפה בקלטת וידאו של החולה בה היא מבקשת שלא לחברה השתכנע השופט טלגם שהחולה מבינה את ההליך ופסק לנתקה ממכשור ההחייאה.

בשנת 1999 פנתה חולה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בבקשה שלא לחברה לבלוני חמצן. השופט יצחק יעקובי שווילי, שהגיע לביה"ח לבקר את החולה, פסק שיש לכבד את רצונה והורה לרופאים להמנע מחיבור למכשור. האישה נפטרה כעבור ימים אחדים.

בשנת 1999 הגישה וייץ אסתר, חולה בניוון שרירים, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה לניתוק עתידי ממכשור החייאה.

בשנת 1999 פנה מלמה סמי חולה במחלת ניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברו למכשור החייאה כשמצבו העתידי יחמיר. השופט גור נענה לבקשתו.

אירוע שני בישראל של ניתוק חולה ממכשור החייאה היה בשנת 2001, כאשר חולה במחלת ניוון שרירים פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקה ממכשור החייאה אליו הייתה מחוברת במיטתה בביתה. השופט אורי גורן נענה לבקשת החולה, קבע כי הרופא שינתקה יהיה חסין מפני תביעה והורה על ניתוקה מהמכשור. הניתוק התקיים בביתה ע"י רופאים.

אירוע שלישי בישראל של ניתוק חולה ממכשור החייאה היה בשנת 2002, כאשר חולה בניוון שרירים פנה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקו ממכשור החייאה. לבקשתו נלוותה חוות דעת רפואית ופסיכיאטרית. השופט נסים ישעיה נענה לבקשה. חשוב להדגיש, שהחולה הינו שומר מצוות ובקשתו כובדה גם ע"י הרב. היועץ המשפטי לממשלה לא התנגד והליך הניתוק בוצע.

באוקטובר 2002 פנה חולה בניוון שרירים בן 35, המטופל בבי"ח רמב"ם, חיפה, לביהמ"ש המחוזי בת"א, בבקשה לנתקו ממכשור החייאה בבוא העת. השופט אורי גורן, נשיא ביהמ"ש המחוזי, הכיר בזכות החולה להתנתק מהם בבוא העת ובהתאם לרצונו. ביהמ"ש קבע , שהחולה לא יאלץ לפנות שוב לביהמ"ש כשירצה להתנתק מהמכשור. בעבר הכירו בתי המשפט בזכותם של חולים סופניים להתנתק, אולם אז דובר על ניתוק מיידי, או על אי חיבור עתידי. השופט גורן כתב בפסק הדין, כי לפני שפעולות ההתנתקות תבוצע יש לקבל חוות דעת פסיכיאטרית של מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, שבה יצוין שזהו רצונו האמיתי והסופי של החולה. את פעולת ההתנתקות יבצעו הרופאים.

בודק - תודה על הסקירה המאלפת
אך עד כמה שזכור לי פסק
דין שפר הוא הראשון שבחן את הסוגיה לעומקה
תוך כדי התיחסות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

השולט אור​(שולט) - עניין שפר בדק לא את זכותו של אדם לבקש שיניחו לו למות אלא את זכותם של הורים לבקש שיניחו לילדם למות.
זו הייתה שאלה עקרונית שבחנה את זכותו של אדם אחר פרט לאדם החולה לבוא ולבקש בשמו המתה.
השופטים קבעו שזה בדיוק המדרון החלקלק. שבשלב הבא הורים לילדים עם פיגור קשה יבקשו את המתתם וכו'.

huan - המתות חסד זה דבר מצויין אך להשאיר אותם רק לאותם חולים הסובלים כאב ויסוריים פיזיים יפגע בכל העיקרון העומד מאחוריהם.
לאנשים צריכה להיות את הזכות לבחור לחיות ולמות בצורה פשוטה ולא כואבת מבלי ש"יצטרכו" לחלות בשביל זה בסרטן,איידס או כל דבר אחר.

השולט אור​(שולט) - זה בדיוק, שאדם בריא יכול לחתום על צוואה בחיים שתכובד כשהוא יהיה חולה או אם הוא ייפגע בתאונה וכו'.

huan - או עם הוא מאס בחיים והפרספקטיבה של לשרוד ניסיון התאבדות חובבני ולהישאר צמח,נכה או בחיים לא בדיוק מתאימה לו.
להיות חולה סופני פיזי לא אמור להיות התנאי היחיד...חולים סופניים שחוליים אינו פיזי זכאים לאותו הדבר.

השולט אור​(שולט) - כתבתי יקירי: ובתנאי שהוא חולה סופני ושהוא מבקש את בקשתו בדיעה צלולה.
בהולנד רופא ופסיכולוג צריכים לאשר את מצב החולה לפני שמאשרים לו המתת חסד.
אנשים מדוכאים יכולים לרצות למות כי הם מרגישים ברגע נתון שאין סיכוי שיהיה יותר טוב. אבל עם קצת עזרה, רובם יבחרו בחיים לאחר שהדכאון יפסק.
אני לא בעד מתן עזרה למות לאדם מדוכא שאינו חולה סופני. מי שכל כך רוצה למות יצליח לעשות זאת גם ללא עזרה.

huan - רובם יבחרו בחיים גם בזמן הדיכאון...כשם שחולים סופניים יבחרו בחיים ב90% מהמקרים בהינתן להם האפשרות להמתת חסד (הנתון נלקח משוויץ המאפשרת גם לאזרחים של מדינות זרות לבצע המתת חסד בתחומה,במידה ויש להם את חוות הדעת המתאימות...למרבה ההפתעה חלק גדול מאלה אשר קיבלו את האפשרות לא מימשו אותה אך שאבו תחושת הקלה מכך שהאפשרות קיימת).

העובדה הפשוטה היא שיש הרבה מאוד אנשים שהפכו לצמחים ונכים פיזית ונפשית כתוצאה מניסיונות התאבדות חובבניים וכושלים...אכן לעזרה הם לא זקוקים.

הזכות לחיים ולמוות צריכה להיות אוניברסלית,זמינה וקלה בדומה לזכויו אלמנטריות אחרות במדינות מתוקנות.
לא לי,לא לך ולא לחברה אמור להיות הכוח להכריח אדם לחיות בניגוד לרצונו ויהיו הסיבותיו אשר יהיו.
לא את לא אני ולא החברה חיים את חייו ולא לנו יש את הזכות המוסרית לקבוע מתי הם יסתיימו. אך כן יש לנו חובה מוסרית לנסות ולמנוע מאדם לחיות חיים של צמח ושל נכה אך לא דרך הגבלת חירותו של אדם אילה על ידי עידודה כשם שמעודדים אדם להשכלה על ידי הפיכתה לזמינה וכשם שמעודדים חופש ביטוי על ידי אספקת האמצעים להתבטא.

השולט אור​(שולט) - אני מסכימה איתך שזכותו הבלעדית של אדם על חייו, ושזכותו לבחור מתי לסיים אותם. אני לא מסכימה איתך על כך שחובתה של החברה לשתף פעולה עם הלך רוח כזה או אחר.
זכותו של אדם X להתאבד ולאיש אין את הזכות למנוע ממנו את זה. אני מאמינה בזה בכל לבי. מותר לנסות לשכנע אותו לחיות, מותר לנסות לעזור לו. אבל אסור למנוע ממנו את זכותו למות. אבל, אסור גם לעזור לו להתאבד כל זמן שההתאבדות נסמכת אך ורק על מצב רוח שהיום הוא כזה ומחר הוא אחר.
אדם בדכאון כבד הוא אדם ששפיותו מוטלת בספק באותו הרגע. החוק המאפשר המתות חסד קובע בפירוש (ובכל המדינות שמאפשרות זאת), שהאדם חייב להיות שפוי ברגע החתימה על הצוואה בחיים. אחרת אנחנו גולשים אל המדרון החלקלק והמסוכן מאוד.

huan - מסוכן למי? לאדם הבודד שחי ומת ואינו קיים עוד או מסוכן לחברה?..לאלה שנשארו מאחור?
האם הסיכון שלהם אכן צריך להילקח בחשבון?

שפיות היא נושא מאוד מאוד יחסי וקביעתה בשביל האדם הבודד היא המדרון החלקלק והמאוד מסוכן שהחברה מתדרדרת בו כבר הרבה מאוד זמן.
שפיותו של אדם אינה צריכה להיות קרטריון כל עוד אותו "חוסר שפיות" לא פוגע פגיעה חמורה באנשים אחרים (ואני לא מתכוון לצער של אותם נשארים מאחור קרובים יותר ופחות...ואני חושב שכבר הסכמת איתי על כך). כשאדם מת הוא מפסיק להתקיים ולכן לעובדה שיכול היה להתחרט אין כל משמעות שכן האדם אינו קיים עוד ואין זה טוב או רע והוא אינו סובל מהבחירה למות..הוא אינו מרגיש כלום וה"הוא" הופך לבלתי רלוונטי.
במידה ואת חולקת על כך זה כבר עניין אחר ואז אנחנו נכנסים כבר לתאולוגיה אך לפי גישה זו (במיוחד בגישה היהודונוצרית) למות בהמתת חסד הוא גורל נורא בהרבה מלחיות כמה חודשים או שנים של סבל.

השולט אור​(שולט) - סיכון חברתי חייב להילקח בחשבון על ידי החברה שמחוקקת את חוקיה. זה ברור בעיני. החברה, כמו כל גוף אחר שומרת קודם כל על סדריה ושרידתה.

ישנה כאן שאלה פילוסופית עקרונית - מי חשוב יותר הפרט או החברה?
בעיניי הפרט חשוב מאוד וטובתו חייבת לעמוד בראש מעייני החברה אלא אם כן טובתו עלולה לסכן את המבנה החברתי. בג"ץ והמחוקקים נתקלים בדילמות הללו כל יום. ואלא אם כן מדובר בהפרת זכות עקרונית, על המאזניים של זכות הפרט מול טובת החברה - טובת החברה כפי שהמחוקק רואה אותה (והלו זו תפיסה סובייקטיבית) היא המכריעה בדרך כלל.

Belisana​(שולטת) - מסכימה לחלוטין, בתנאי שמדובר בחולים סופניים.
לגבי מקרים של קומה - אני מסתייגת. כבר הוכח שרבים מהמקרים האלה מתאוששים ולכן אין לכבד צוואה של אי הארכת חיים לדעתי.
ובאותה ההזדמנות - יש לכבד גם את רצונו של האדם כיצד להקבר ואם רצונו בכך, שתותר לו קבורה חילונית או שריפת גופתו.

השולט אור​(שולט) - אני מסכימה איתך לגמרי אהובתי. היו שקמו מקומה, אבל ניתן לקבוע תקופת זמן נאמר שנה-שנתיים שאחריה האדם מבקש שיניחו לו למות אם הוא לא הראה סימני התעוררות.
ובקשר לקבורה, בעיני מובן מאליו שזכותו של כל אדם לקבוע כיצד הוא ייקבר. זה בינו לבין מצפונו - לבין אלוהיו.

סוכן משנה מבנה - אני בעד לחיות.

השולט אור​(שולט) - כולנו בעד החיים יקירי. השאלה היא מה קורה כשהחיים הופכים לבלתי נסבלים ולכאלה שנושאים בחובם רק הבטחה למוות בייסורים?