הבלוג של השולט אור

בימים האחרונים זה קורה לי, בכל פעם באותה השעה.
כשסינדרלה הופכת לדלעת אני נתקפת באהבה תזזיתית אלייך. כל מה שאני רוצה הוא להתקשר אלייך ולומר לך מילות אהבה מטופשות שיחייכו אותך ויעזרו ללב שלי לפרוק את מסת האהבה שהצטברה בו אלייך לאורך כל היום.
אבל את כבר ישנה לפחות שעתיים, אז במקום להתקשר אני ממלמלת את אותן המילים בבלוג שלי.
אני רוצה לחבק אותך עכשיו הכי קרוב שרק אפשר. ללטף לך את השיער, לעסות לך את הכתפיים ולראות איך המתח עוזב לך את הגוף לטובת ההישענות עליי.
אני רוצה לנשק לך את העורף ולנשום את הריח הכי מתוק שקיים.
רוצה להניח את הראש שלי בעקבות השפתיים על העורף שלך, להרגיש את העור החלק שלך נוגע בלחי שלי ולדעת שאני בבית.
כי את הבית.
הלב שלך הוא הכתובת הרשמית שלי שרשמתי במשרד הפנים.
אני אוהבת אותך באהבה פשוטה כל כך שממלאה לי הלב ואת הנשמה בפרחים שקנית ונתת לי.
אני אוהבת אותך. אף פעם לא קיבלתי פרחים, רק ממך. זה היה התפקיד שלי לקנות, אני הבוצ'ית. אבל את מעולם לא הגבלת את עצמך לתפקיד כזה או אחר.
כל כך נעים לקבל ממך פרחים אהובתי.
אני אוהבת אותך.
וזו שגרה של חצות להרגיש שעוד רגע הלב מתפקע בין הפעימה לנשימה שאני נושמת אותך.
אני אוהבת אותך מלאך שלי, אוצר שלי. אישה יפה וסקסית ומדהימה שלי.
את אהבת חיי.