היינו אמורות לשכב עכשיו במיטה, מחובקות ולהירדם יחד. היינו אמורות לבלות את היומיים הבאים יחד ותכננו כבר מלא תכניות. אבל למציאות תכניות משלה, ולפעמים מספיק שטיסה תתבטל כדי לשנות הכול.
בצהריים כבר ידענו שהסופ"ש המשותף שלנו מבוטל. תכננו במקום, לבלות יחד אחר צהריים מענג, אבל במהלך סבב חנויות שעשינו בחיפוש אחר ספה חדשה לסלון שלי, קיבלנו טלפון חירום שהקפיץ אותנו לבית האבות.
סופ"ש של אהבה, כרבולים ואריזות הפך באחת לאחר צהריים של עצבים מרוטים וניסיון לתקן טעויות של אחרים.
כשחזרנו אל ביתי נפלנו רצוצות למיטה, מסתפקות בחיבוק וביחד שלנו (טוב גם בקצת התמזמזויות), בניסיון לאגור אנרגיה משותפת.
הערב קצת עצוב לנו. הזדקקנו מאוד לסוף שבוע של שתינו בלבד. מחר כבר נקום ליום חדש. הוא צפוי להיות עמוס אבל אני מתעתדת להחזיר את החיוך לשפתיה של אהבת חיי.
לפני 17 שנים. 1 בפברואר 2007 בשעה 18:43