אם הייתי יכולה הייתי מקדימה את המעבר שלי ליום ראשון. אני כבר על קוצים, נשבר לי מלחיות בבית ארוז.
אתמול נסעתי עם אהובתי לדירה החדשה לנקיונות. בדרך בחרנו ספה חדשה והיא קנתה לי וילון יפהפה לסלון ווילון מקלחת שמח. פתאום הבית החדש מרגיש לי הרבה יותר ביתי. זה הטאצ' שלה שעושה לי הרגשה שזה בית של שתינו.
עד שהיא נכנסה לחיי הייתי טיפוס ספרטני משהו. האישה שלי לימדה אותי להסתכל על האביזרים הקטנים שמעולם לא היו חלק מחיי. אביזרים שמשמשים את הצורך ואת העונג. יכולות העיצוב שלה לא מפסיקות להדהים אותי. היא נכנסת לדירה, רואה בעיני רוחה את הצבעים הנדרשים, עושה העמדה כבר בראש - ובלי מאמץ כמעט, יוצרת עיצוב אופטימאלי שמותאם לטעם האישי שלי וליכולות הכספיות.
אני אוהבת לראות את העיניים שלה נוצצות מעונג, כשהיא מתחילה להריץ את העיצובים אצלה בראש.
בימים האחרונים התווכחנו בלי סוף על החלטתה לבוא ולעזור ככל הניתן באריזות שלי ובניקיונות. טענתי כנגדה שהיא עמוסה בחייה הפרטיים וגם ככה קורסת עוד רגע, אבל ללא הועיל. "את בת הזוג שלי ואת לא תעברי את זה לבד", היא אמרה וכשהיא מתעקשת - היא מתעקשת. למרות הוויכוחים, הרבה יותר מענג לארוז בחברתה או לנקות יחד.
בכלל, נדמה לי שאני טיפה מוגבלת בקטע של האריזות. זה לוקח לי פי שניים זמן יותר מאשר לה. אם יש קיר שצריך לקדוח או מיטה שצריך לפרק ולהרכיב - אני עושה את זה בצ'יק בצ'ק, אבל מול האריזות הייתי טיפה חסרת אונים. פתאום זה היה לגלות שיש לי המון המון לארוז, ומתי בכלל צברתי את כל זה?
אני תשושה פיזית בימים האחרונים. פתאום אני פורשת למיטה כבה באחת עשרה, בוהה בטלביזיה לכמה דקות ובדרך כלל נרדמת איתה. אבל טוב לי. למרות העייפות המצטברת יש תחושה של התחדשות ושל ציפיה. אבל מעל לכל - יש תחושה של יחד.
אנשים שואלים אותי לפעמים "לא קשה לך עם זה שאתן לא חיות יחד?". בתחילת הקשר שלנו זה היה לי קשה, היה געגוע למשהו לא מושג. כבר המון זמן שאני מרגישה שלמה כפי שמעולם לא הרגשתי. כל חיי חייתי עם בנות הזוג שלי, אבל מעולם לא הרגשתי מוכלת, בטוחה ואהובה, כפי שאני מרגישה בשנתיים האחרונות. בפעם הראשונה בחיי אני יודעת שיש לי בת זוג שהיא איתי באש ובמים, בטוב וברע, בנתינה ובקבלה. זו ידיעה מדהימה שיוצרת שקט פנימי וכוח.
אני זוכרת את הימים הראשונים שלנו יחד. זוכרת אותם כאילו קרו רק אתמול. זוכרת את השיחות, את ההתקרבות, את הספקות, את הפחדים ואת התחושה, שהנה מצאנו את מה שחיפשנו בבנות ובבני הזוג כל החיים ולא מצאנו עד היום. שנתיים וקצת אחרי, התחושה ההיא הפכה לידיעה שהתברכנו יחד במשהו שונה ונדיר.
עוד מעט יגיע אליי חבר שיעזור לארוז את מה שעוד נשאר. אחר כך נקפוץ לדירה החדשה לסיים להכין אותה לקראת כניסתי. הדירה החדשה מרגישה כבר כמו בית ומזו שאני עוזבת נפרדתי כבר אתמול, כשבפעם האחרונה הדלקתי בה נרות שבת.
טוב לי. טוב לי במעבר הזה, טוב לי לראות כמה החברים שלי - חברים אמיתיים, אבל הכי טוב לי לדעת כמה הזוגיות שלנו היא זוגיות לחיים.
והערה אחרונה: מראשון בבוקר אהיה בלי אינטרנט ובלי טלפונים פרט לנייד, עד מתישהו בשני. מי שמחפשים אותי מוזמנים להתקשר אל הטלפונים הניידים שלי.
לפני 17 שנים. 3 בפברואר 2007 בשעה 8:32
