הבלוג של השולט אור

כתבתי לך את זה אהובתי ב-18/2/2005. שנתיים אחרי, מוסיפה כמה שינויים - כאלה שכבר מדברים באמון ובבטחון על עתיד משותף. המילים בוהקות באמת שבהן והקשר שלנו חזק מתמיד ויוצר לנו לא רק עבר והווה, אלא גם עתיד.

"זו אהבה בוגרת" אני אומרת לעצמי ומגחכת. מעולם לא הרגשתי צעירה יותר, עליזה יותר, קלה, קלת ראש. הראש נמצא בין הרגליים, שלי, שלה, שלנו, באנחות המשותפות, בריגוש, במגע, באהבה.

אהבה. היא תמיד מפתיעה כשכבר לא מאמינים בה. תמיד מחדשת, מסעירה את הדם. ועכשיו יותר מתמיד. אהבה בוגרת.

כבר לא שני חצאים שנפגשו, שתי נשים שלמות, מיושבות, בורגניות משהו. רק שהאהבה הזו גורמת לבורגנות לאבד את קסמה. הג'ינסים המשופשפים והבמות קוראים לי בחזרה אליהם. תשוקות ישנות שמזמן השלמתי עם אובדנן מקישות בעוז על חלון הזכרונות שלי. ופתאום אני יוצרת, שרה, רוקדת, מרזה. מרגישה בפנים כוסית למרות שהגוף עוד לא ממש עונה להגדרה.

יש בכלל אהבה בוגרת?

זו אהבה נטולת אגו, נטולת הרס, נטולת העמדות פנים. היא מסוכנת בעוצמות שיש בה. בוגרת, נטולת ציפיות. סופרות כל יום כאילו הוא הראשון, ככה הם מרגישים - הימים. ושתינו נעות במין אקסטזה של תנועה גלית מהלב אל הבטן, ומשם אל הכוס ואל הרגליים המרעידות.

נשים בוגרות שפתאום נוגעות בילדות שבתוכן, ממקום של עונג, של פליאה, של ניסיון להכיר את מה שנגזל משתינו.

ויש סקס, המון סקס. סקס מורעב. לקסיקון שלם של סקס שמסרב לכל הגדרה נפתח בפנינו. שתי שולטות שמוותרות על השליטה זו בפני זו, ומעניקות אותה האחת לשניה. האחת בתוך השנייה, אובדות זו בזו, מוצאות לעצמנו זהויות חדשות בכל נקב שאנחנו מוצאות בנו. לרגע פסיבית, לרגע אקטיבית, נלקחת, לוקחת, נגזלת, גוזלת, ואוהבות, באהבה בוגרת שמסרבת להיכנע לפחדים של הגדרות מוחלטות.

חולקות הכל וכבר לא שומרות לעצמנו מחשבות על העתיד. הוא משותף, זוגי, עתיד של יחד.

אני אוהבת את התלתלים שלה, את החיוך, את הדרך בה היא שואפת את עשן הסיגריות לתוכה, כאילו רצתה לבלוע אותו ואת העולם. אוהבת את העיניים החומות שמביטות בי במבט שואל לפעמים, בוחן, פגיע, חשוף, נבון.

אוהבת את הגוף שלה. כמו הגוף שלי הוא לא מושלם, עגלגל, רך, נשי, לא מתביישת בשלי איתה. אף אחת מאיתנו לא מזייפת שלמות. ושתינו יפות זו לזו. מקפידות לגלח זו לכבוד זו, להתייפות, להתבשם קלות, להביא את שתינו למיקסום של המראה זו בשביל זו.

אוהבת את הטעם שלה, אוהבת כשהטעם שלה חודר אליי, עמוק לתוכי. רוצה את הנוזלים שלה בתוכי, רוצה אותה מעברת לי את הנשמה בנוזלים שלה. חשופה.

אין לאן להימלט, המילים מסרבות לרמות. איתה האמת מגיעה לרמות חדשות של אמירה. כשהנשמה מביטה עמוק לתוך הנשמה אי אפשר להעמיד פנים. זעקות האורגזמה מעידות על הצורך האמיתי בהשתייכות.

אהבה בוגרת שגורמת לי להניח את הראש על החזה שלה, להקשיב לפעימות לב המרגיעות, המנחמות, האמהיות לפעמים. כזו שגורמת לי לערסל אותה אליי כדי להניח לכאב שבה למצוא לרגע נחמה.

אנחנו צוחקות, היא מחקה בצורה שגורמת לי עוד רגע להשתין במכנסיים מצחוק. יש לה את הכישרון הזה להפוך את הטרגי לקומי, ועדיין להשאיר מקום לרצינות.

אהבה בוגרת, והיום כבר מודות בתלות, בצורך ובהזדקקות. האישה שבכל אחת מאיתנו אוחזת בשנייה בחוזקה, מצמידה, שומרת, חרדה לעיתים, מקנאה. כשהטוב טוב כל כך החלופות נראות ריקות מתוכן.

מהרגע הראשון הבטחתי לעצמי שאשמר, "זו אהבה קצרה" הזהרתי את עצמי, "השמרי, היא נשואה, זה יעבור לה. היא תלך לאישה או לגבר הבאים, או שהם יחליטו לסגור את הקשר ואז לא יהיה לך עוד מקום אצלה..." לא באמת יכולתי להקשיב לעצמי. המוחלטות כבשה את מקום הפחדים ומאז, כל יום שעובר מחדד את הביחד. וכבר לא נשארה חלקה שלא נחשפה בפניה, הכל גלוי, הכל ניתן לה במתנה, שתשמור, שתנצור את נשמתי.