הבלוג של השולט אור

"ראיתי את דמי ניגר מתוך עורקיי,
נוזל אפור, שלא ניכר בבני אדם."

אבא שלי כתב את זה באחד מהשירים שלו בעבר.

ביום שישי הוא אמור לעבור את הניתוח בגב.
אני שונאת את הגב שלו.
בא לי לקחת שוט זנבות מעור ולהצליף בו עד זוב דם.

חודש אני יודעת את התאריך ומדחיקה את הניתוח שעלול להשאיר אותו משותק בכסא גלגלים.
אני לא מסוגלת להתמודד עם עוד ניתוח.

אני שונאת את מלחמת יום הכיפורים. שונאת את המחיר ששילמתי בגללה, שונאת את המחיר שהוא שילם.

אני רוצה להיות לידו, להחזיק לו את היד, לגרום לו לדעת שאני שומרת עליו, שאני איתו, שאני אוהבת אותו.
רוצה ושונאת. כועסת על המחלה שלו במקום עליו.
שונאת את העובדה שהוא יעבור את הניתוח רחוק כל כך ממני. שונאת את חודשי ההחלמה, את הכאבים שיהיו, את אי הידיעה.

הוא היה פעם הכי חזק, כילדה הוא היה לי אליל שהערצתי. מפחיד אותי לחשוב על הגב שלו קורס מתחת לאזמל.

אני רוצה להרביץ לגב שלו. לצעוק עליו שאין לו זכות לקחת אותו ממני שוב.
שונאת את הידיעה שהוא לא שלי כבר המון זמן.
שונאת את ההתפכחות.

חזרה מן הדרך
מאת: גבי מרוני (אבא שלי)
הוא חזר מן הקרב בלי פנים ובלי רגל,
הם הביטו עליו בשאט נפש
רחמים אלוהי!
הוא צעד בין מילים בלי לומר, שקשה לו הדרך,
והרפש מילא את עורקי צעדיו.
הוא חזר עם המנון בלי פנים ובלי רגל,
לא זכה להנציח - אך היה מנוצח,
הוא חזר, ההיה זה אחר שחזר?
בידיו אותו רטט,
בידו הוא אחז את ידו הנותרת
כי היו הן ידיו.
הוא היה, וצלו, שהיה אחריו בכל דרך, קידם את צעדיו,
הוא אמר בשאט נפש - רחמים אלוהיי!!
לא פנים לא דרכים ולא רגל.

המלאך
(גבי מרוני, שכתב את זה באחד הלילות בהם כילדה ישנתי אצלו)
ציפורת גוזלי, בקיני הרעוע.
מה יפה פלומתך, ושלוותך מרגוע.
כמו שיר ללא מילים, את שטה חלומך
ואני כמנצח, בנגינת שירתך.

ציפורת כאבי, מה יפה אביבך.
עוד טרם ילדותי בך נשמה, קולך,
לך פזמון אנחה, לי מיתרים אילמים,
ומנגינת גידיי בשתיקתי קודרים.

את ציפורת מלכה, מה נאה תנומתך,
הן השיק לי הליל את כוסו ביופייך,
ואני לדממה, אכרע אל ברכתי,
לפנינת נשמתך, שכינתי, ילדתי.


** הקראתי עכשיו לאבא שלי את מה שכתבתי עליו. הוא אמר שזו המתנה היפה ביותר שהוא יכל לקבל היום, וביקש שאשלח לו את זה בדואר (הוא לא איש של מיילים). 😄