שנים הדחקתי את התחושות שהרגשתי כילדה נאנסת.
זכרתי את הפרטים, את המילים, את המעשים, את המקומות, אבל לא יכולתי לזכור את הרגשות. הדחקתי אותם לחלוטין.
בפגישה האחרונה שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי, היא שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי לה שאני רוצה להצליח לא לרצות למות כל פעם שאני נמצאת במצב של איבוד שליטה טוטאלי במצב. אמרתי לה שברור לי שזה מתחבר לימי האונס, ימים בהם הרגשתי חוסר אונים מוחלט כילדה. היה לי ברור שרציתי למות אז, אבל יכולתי לדבר בהיגיון וממקום של ניתוק על המקום ההוא. לא יכולתי להרגיש.
אתמול היה טריגר שגרם לי לחזור לשם, למקום של האונס, לתחושות. התפרקתי. הרגשתי שבעוד רגע אחצה את הקו הדק שבין שפיות לאי שפיות. רציתי למות.
אהובתי הייתה שם בשבילי, מרגיעה, מחזקת. אני לא יודעת איך הצלחתי לצאת משם. אולי זה היה הבכי שבכיתי. בכי שלא בכיתי כמותו מעולם. אולם זה היה החיבור שהיא עשתה עבורי עם אור השליטה, האישה שבניתי מעצמי ואולי זו הייתה הידיעה שיש לה יומולדת ושהדבר האחרון שאני רוצה הוא להרוס לה את יום ההולדת.
התעשתתי. חזרתי ממנה ברגל, הזדקקתי לזמן ההליכה כדי לנסות להתאפס. נפלתי למיטה וישנתי כמו מתה.
היום הרגשתי טוב כל היום. התרגשתי לקראת האירוע בביתה והדחקתי את התחושות מאמש. אבל עכשיו זה חוזר אליי.
זה לא הטירוף של אתמול, זה גם לא רצון למות. זו תחושה של מוות בפנים, אין צורך להוסיף עליה מוות בפועל.
אני מרגישה את חוסר האונים ההוא, את חוסר ההבנה של מה שקרה. "למה?" אני שומעת את השאלה הזו רצה לי בראש, "למה זה קורה? למה אני לא יכולה לעצור את זה? למה הוא עושה את זה?". אני מסתכלת עליי בת שש, מנסה להבין מה קורה, מנסה להבין אם אני חולמת או ערה, מנסה להדחיק את הפחד ואת חוסר האונים. הדמעות שלי לא משנות כלום. אני צריכה לשתוק, להיות בשקט כדי שלא ישמעו. הוא מבטיח שזה עוד מעט יסתיים. אני שואלת אותו אם עוד מעט לא עבר כבר, כי עבר המון זמן. הוא ממשיך. הוא מקפל אותי בגבי אליו כדי שיהיה לו קל יותר להיכנס. כואב לי אני בוכה. הוא שוב מבטיח שזה תכף יסתיים. חושך, אני לא רואה כלום בחדר. אני לא רואה את הפנים שלו, רק שומעת את הקול שלו ומרגישה בידיים שמחזיקות שלא אזוז ובכאב למטה.
מרק ירקות, מרק עגבניות, אני מקללת אותו, את מרק בעלה של אמי. אלה הקללות הנוראיות ביותר שאני מכירה מאז. מקללת בראש ולא מסוגלת לזוז.
הוא לא שוכב מעליי. בפעם הראשונה הוא שכב מעליי, נחנקתי והתעלפתי. מאז הוא בא מאחור אל הכוס, מקפל אותי לחדירה שתהיה לו נוחה.
אני פוחדת מהלילות. כל לילה אני מתפללת לפני השינה שזה לא יקרה. אני בטוחה שהוא עושה גם לאמא שלי. שמעתי את האנחות שלה מהחדר השני. "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, עשה בבקשה שאתעורר אם מרק יכאיב לאמא ואל תתן לבוא אליי. אמן". אני מפסיקה להתקלח. מפזרת את כל הצעצועים על הרצפה, כדי שהוא יתקל בהם ויפול. חיית החושך היא דבר מוחשי. אני מזנקת אל המיטה שלי ממרחק של מטר לפחות. אמא שלי לא מרשה לי לזנק למיטה, אני עלולה לשבור אותה בקפיצות שלי. אבל אני פוחדת שחיית החושך תאחז בי. אמא גם מכריחה אותי להתקלח כל כמה שבועות כשהסירחון הופך לבלתי נסבל. כשאני מתקלחת אני יודעת שהוא יבוא. אסור לי לספר לה. הוא אמר שהוא ירצח אותה אם אספר לה. אני חייבת לשמור עליה.
אני שומרת עליה ובלילות אני רוצה למות. הפחד מקפיא אותי כל לילה מחדש. הוא כבר לא מפחד. אני כבר לא בוכה שיפסיק. אין טעם, למדתי שאסור לי להאמין להבטחות שלו. הוא בטוח בעצמו. באחת הפעמים שאנחנו נוסעים רק שנינו למשפחה שלו הוא מציע לאחיו ליאון אותי. ליאון מזעזע, צועק עליו בפולנית. אני מבינה פולנית אבל לא יודעת לדבר. רק מבינה את מה שנאמר.
אני כותבת ומרגישה את החולשה ההיא בשרירים. את הניתוק, את פעימות הלב המואצות. אסור להרגיש, אסור ללכת לשם.
פרח חברה שלי התקשרה עכשיו. אל תלכי לישון, אמרתי לה, אני זקוקה לך. היא מחכה שאתקשר אליה. אני לא יודעת מה לומר. הקול שלי נשמע לי לוחש עכשיו. אני צריכה שמישהו יגרש בשבילי את חיית החושך.
כל הגוף שלי מורכב עכשיו מפעימות הלב שלי. קשה לי לזוז. אני רוצה להתחבא בארון הבגדים שלי בין השמיכות שלא יראו אותי כמו שעשיתי אז. אני רוצה שאמא תשמע שכואב לי אבל אסור. אני חייבת לשתוק. אסור שהיא תדע. תמיד הוא קם בסוף בבת אחת, פתאום מזנק מהמיטה. אני אף פעם לא יודעת מתי הוא יקפוץ וילך. יש לי פיג'מה עם דובונים והוא מוריד לי את המכנסיים עד לברכיים ותמיד אחרי שהוא קופץ אני מרימה אותם בחזרה שלא יהיה לי קר בטוסיק. ואף פעם בבוקר אני לא יודעת אם חלמתי או לא כי הוא לא אומר על זה כלום בבוקר. הוא רק מכין לי את הסנדוויץ לבית ספר ואומר לי למהר שלא אאחר.
אני בבוקר תמיד מבולבלת ולא יודעת אם זה היה או לא. אחר כך, כשהוא כבר עושה את זה גם ביום אני כבר לא מבולבלת בכלל.
**
הוא עובד כשומר על התנחלויות ביש"ע. אני לא יכולה להבין איך הוא שומר על שנתם של אזרחים. שנים התפללתי לאורך תקופת הפיגועים שישיגו אותו. שירו אל המכונית בה הוא נוסע, שהוא יעלה על מוקש. כל כך הרבה אנשים נהרגו ואף מהם לא האנס שלי.
שנים אני מדמיינת את הלוויה שלו. יודעת שאהיה שם כדי לירוק לתוך הקבר שלו. כדי לצעוק לקהל האבלים "אתם מתאבלים על מי שרצח לי את הילדות". אני מדמיינת את עצמי מגיעה לקבר שלו ומשתינה עליו, כל כך רוצה להשתין עליו כשהוא חי. מפנטזת אותי לוקחת מקל של מטאטא ודוחפת לו עמוק. מדמיינת את הדם שייזל ממנו, את הצעקה, את התחנונים. מדמיינת אותי לוקחת סכין וחורטת על מצחו "אנס". שיסתובב כך אחר כך בעולם הזה. מוכתם באות הקין שלי עליו.
אלוהים כמה אני שונאת אותו.
מהמקום שלי הגדולה - אני שונאת. מהמקום שלי הקטנה - אני מתה מפחד. יודעת בהיגיון שהוא לא יכול לעשות לי כלום יותר. שארצח אותו בידיים חשופות אם רק אפגוש בו במקרה ברחוב. אבל כשאני מתחברת אליי הקטנה כמו הלילה, אני מתה מפחד.
תמות כבר, תמות. תמות.
לפני 17 שנים. 16 במרץ 2007 בשעה 23:12
