הבלוג של השולט אור

אני מרגישה כמעט צורך להתנצל בפניכם על החשיפה של הפוסט מהלילה ועל זה שיבוא כאן. אבל אני לא יכולה לעצור את המילים. אני חייבת לשחרר אותן ואת הרעל שבתוכי.

בת תשע וכמה חודשים לא יכולתי עוד לשאת את האונס אבל גם לא יכולתי לספר את האמת. הלכתי ושיקרתי. סיפרתי לאבא שלי שמרק קרא לי אליו לחדר השינה כשאמא לא הייתה בבית. שהוא הזמין אותי לעלות למיטה שלו ושל אמי, שהוא לבש רק תחתונים ושברחתי.

האמת סיכנה את אמא שלי, אבל השקר היה מספיק קרוב למציאות כדי שאולי הוא יפסיק את האונס.

אבא שלי סיפר לאחיו. כעבור שנים נודע לי שויקטור - אחיו של אבא שלי, רצה לאסוף כמה בחורים מאזור מגוריו וללכת ולקרוע את מרק במכות. חבל שזה לא קרה. אבא שלי התעקש לעשות את הדברים לפי הספר.

ביום שישי סיפרתי לאבא שלי את הסיפור הזה. באותו הלילה ישנתי אצלו. באמצע הלילה הוא וויקטור העירו אותי. הם רצו לחקור אותי שוב. לא היה להם מושג כמה אני מורגלת בכך שמעירים אותי בלילה.

חזרתי על הסיפור. למחרת בבוקר אבא שלי פנה אל אמי וסיפר לה. היא הגיעה נסערת כולה אל בית סבתי. "תגידי ששיקרת, את שקרנית, זה אף פעם לא קרה", היא צרחה עליי בוכה את נשמתה.

לא יכולתי לראות אותה סובלת כל כך. הודיתי ששיקרתי, שהמצאתי הכול. כמה רווח לשניהם. שוב הייתי הילדה הטובה שעומדת בציפיות.

מאז ועד גיל 14 אבא שלי מעולם לא שאל אותי שוב על המקרה ההוא. אמא שלי הדחיקה את המקרה ההוא שזכור כל כך טוב לי, לאבי, לסבתי ולויקטור. אבל אמא שלי האשימה את עצמה בכך שבהיסטריה אליה היא נכנסה אז, היא גזרה עליי עוד שנים של אונס. מאז שידוע לה בוודאות שמרק אכן אנס אותי, היא מוכנה להישבע שהאירוע ההוא מעולם לא קרה. פעם כעסתי על ההדחקה ההיא שלה, היום אני מבינה אותה.

הסיפור שסיפרתי גרם למרק לפחד. למשך כמה חודשים האונס נפסק. שוב הייתי בטוחה. אבל אז באה מלחמת יום הכיפורים ואיתה הפציעה של אבי בגב. פציעה שהכניסה אותו לחודשים של טיפולים ואישפוז והאונס שוב חזר כששוב לא היה מי שיגן עליי.

הניתוח העכשווי של אבא שלי שהיה אמור להתבצע ביום חמישי נדחה למחר או למחרתיים. לא הצלחתי להבין למה אני מגיבה אל הניתוח הזה בכזו שנאה ובניתוק. לא הבנתי שהשיתוק שהניתוח עלול לגרום לו מחזיר אותי לשיתוק שנגרם לי כילדה. שיתוק חוסר האונים של מי שחזרה להאנס מיד לאחר הפציעה שלו.

בגיל ארבע עשרה סיפרתי לאבא שלי את האמת. לא מרצוני עשיתי את זה. הוא דרש לקרוא את היומן שכתבתי. סירבתי. אחרי המון חקירות שלו הוא שאל שוב "אבל מה כתוב שם שאת מסתירה?". פרצתי בבכי, "כתוב שם שמרק אונס אותי". את התגובה שלו לעולם לא אשכח "תמיד חשדתי."

בשבועות האחרונים הזעם מציף אותי שוב ושוב זכר אותה התגובה. זעם שבא אחרי שנים של הדחקה שלו. אם חשדת איך יכולת להתעלם בשם החולשה שלך מהעובדה שהבת שלך נאנסת? איך העזת? לא מעניין אותי כמה חלש היית, לא מעניינת אותי הפציעה שלך, לא מעניינים אותי הפחדים שלך. יותר מדי קל היה לך להיות חלש ולהניח לי להיות החזקה בשבילך, ובלבד שלא תאלץ להתמודד עם העובדה שהבת שלך נאנסת מגיל 6 ועד גיל 14. אני לא יכולה לסלוח לו על החולשה שלו. יותר מדי שנים הבנתי אותה ולא עוד.

התפקיד של הורה הוא לשמור על הילד שלו ובעיקר מול שואה שכזו. הייתי מתאבדת כדי להגן על הילד שלי, ואני לא מוכנה להסתפק יותר בפחות. הגיע לי שאבא שלי ישמור עליי במקומות בהם לא יכולתי לספר לאמא שלי כי הייתי חייבת להגן עליה מפני רצח.

שני הגברים שהיו אמורים לספק לי הגנה בילדותי בגדו בי. אבא שלי בחולשתו ובהתמכרות שלו אליה עד שהוא שכח את תפקידו, ומרק באונס שלי.

לא ישנתי הלילה. בארבע וחצי אהובתי עלתה לכאן, קראה ומיד התקשרה אליי. במשך שעתיים היא ניווטה בעדינות ובזהירות את דרכה אליי. בסופן של אותן שעתיים היא לקחה אותי למיטה והרדימה אותי כפי שמרדימים ילדה. תודה אשתי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.

התעוררתי לפני שעה כשאני כואבת, אבל הכאב שקט יותר. כועסת, אבל הכעס הוא לא זעם שמסמא אותי. אני מקווה שהרגשות שלי יחזרו להיות תחת שליטה בימים הקרובים. פשוט היו יותר מדי טריגרים בימים האחרונים. איפה שהוא ידעתי שההתפרקות מתקרבת. העבודה עם הפסיכולוגית שלי מובילה אותי למקומות העמוקים והבטחון שבקשר שיש לי עם אהובתי, נותן מקום גם למקומות הללו.

תודה לכולכם על התמיכה שקיבלתי מכם בתגובות ובמכתבים ששלחתם אליי. אין לכם מושג כמה עזרתם.

אור