אחר הצהריים לקחנו את אביה של בליס לבית קפה בשנקין. בת דודתה ובעלה הצטרפו אלינו. היה נפלא לראות אותו מחייך מאושר למראה הבחורות שחלפו ברחוב. הוא רק רואה בחורה צעירה ויפה ומיד נושרות ממנו לפחות חמש שנים. עם כמות היפהפיות שחלפו ברחוב הוא חזר לפחות לגלגול הקודם שלו.
שוב ראינו את המבט הממזרי ומלא החיים בעיניים שלו, ופשוט נהננו לשבת חמשתינו, לדבר ולצחוק במין אחווה של משפחה אמיתית. זה מה שהרגשתי היום עם אהובתי ובני משפחתה, שאני חלק מהמשפחה הזו, בזכותה.
בשמונה בערב קבעתי עם אמי, בן זוגה אחי ואשתו לעתיד, לארוחה השבועית הקבועה שלנו.
הערב התחיל בחיבוק ארוך ואוהב עם אחי, חיבוק שנמשך דקות ארוכות ושדיבר יותר מאלף מילים שיכולנו לומר זה לזו.
אני אוהבת אותו כל כך, כל הערב לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים. הייתי חייבת לגעת בו, ללטף לו את השיער את העורף ואת הגב, חייבת שירגיש את האהבה העצומה שיש לי אליו.
אחרי המסעדה כולם באו אליי. אחי ואשתו לעתיד פרשו אחרי שעה אבל אמי ובן זוגה ישבו כאן עד לפני עשר דקות.
יש לי משפחה נהדרת, מלאה באהבה. אני אוהבת את השיחות שנוצרות על פוליטיקה, על אומנות או על כל נושא אחר בעולם. לכל אחד הדעה שלו וכולם נבונים ותענוג להקשיב להם, להתווכח איתם ובעיקר פשוט להיות איתם.
יש לי שקט בנשמה הערב. אני אפילו שמחה 😄
שבת שלום אנשים יקרים.
לפני 17 שנים. 23 במרץ 2007 בשעה 23:21
