הוא נשמע גמור, אבל הוא לא משותק.
יש לו שטף דם ענק ברגל הימנית, וניקזו לו משם אתמול ליטר של דם, אבל הוא לא משותק.
כואב לו תופת, פתחו לו את עמוד השדרה וניקו זיהום שהיה שם בחמש השנים האחרונות, ולא רק שהוא נשאר בחיים אחרי הניתוח המסובך הזה - הוא גם לא משותק 😄
אני נושמת לרווחה.
הוא יעבוד קשה ויסבול המון כאבים בתקופה הקרובה, אבל כמו שאני מכירה את כוח הרצון שלו - הוא יחזור לעצמו בתוך זמן קצר.
סיבה נוספת לשמוח בשבת הזו היא החיוך שחזר לפניה של אהובתי. היא רק נושמת תאילנד וישר מחייכות לה העיניים שוב. דיברתי איתה הערב במסנג'ר ונדבר שוב מחר. התקשורת האינטרנטית הזו היא הצלה 😄
היום לקחתי את אבא שלה למייק'ס פלייס ואחר כך טיילנו על הטיילת בים. לפני הודעתי לו שהיום משדרגים אותו. לא עוד הליכון - מעכשיו הוא יתמך במקל הליכה כשהוא איתי. זה עשה אותו שמח.
דרשתי ממנו ללכת זקוף "גבר הולך זקוף ואתה גבר" שיננתי לו. הוא הזדקף. סיכמנו שמיום ראשון הוא מתחיל איתי בסדרת אימונים שתכלול צעדות וטיפוס של קומה אחת במדרגות. קבענו שעד שבליס חוזרת מתאילנד הוא יחזור ללכת בלי מקל הליכה ובלי הליכון. אמרתי לו שאקרע לו את הצורה באימונים, שאקשיב למה שהוא יכול ולא יכול, אבל שלא אגלה רחמים במקומות בהם הוא יתפנק. החיוך שלו נעשה ענק. הוא הודיע לי שהוא יחכה לי בראשון אחרה"צ כבר לבוש ומוכן לפעילות.
זהו אנשים. אני נוסעת לבקר את אמי.
שבת שלום לכולם :)
לפני 17 שנים. 30 במרץ 2007 בשעה 17:09
