מדהים במוזיאון ישראל. צעדתי שם שעתיים והלב רחב מאושר.
כל כך הרבה עוצמה יש בציורים שבתערוכה הסוריאליסטית. אבל היו אמנים שריגשו אותי יותר מהשאר, ושניים מהם לא קשורים לז'אנר הסוריאליסטי אלא דווקא לריאליסטי.
האחד, הצלם הישראלי עדי נס.
נס, לא מצלם מציאות אלא מביים את מצולמיו. בכך הוא יוצר מניפולציות רגשיות אצל הקהל ומעביר את האמירה החברתית הבוטה שלו, כנגד החברה הישראלית. מתוך הסדרה העכשווית שלו, ניתן לראות במוזיאון ישראל שלושה צילומים:
אברהם ויצחק
נוח (המתגולל שיכור לאחר המבול)
ורות ונעמי מלקטות
הציור שריגש אותי יותר מכל אלפי הציורים שראיתי שם, היה ציורו של רמברנדט "הקדוש פטרוס בכלא". זו יצירה מדהימה. מעולם לא ראיתי ציור שהצייר הקפיד בו כל כך על הפרטים. זה לא ציור גדול אני מעריכה שגובהו כחצי מטר, אבל כל וריד וקמט על פניו וידיו של הקדוש נמצאים שם. הציור הזה כל כך חי, שרציתי לשלוח יד, ללטף את הקמטים ולחוש את הוורידים מתחת לאצבעותיי.
זה הציור. אני מצטערת שהתמונה היחידה שמצאתי קטנה כל כך ולא מספיקה כדי לשקף את יופייה של היצירה. אבל אנשים, תרימו ת'תחת וסעו לירושלים. בפסח יש כניסה חינם למוזיאונים (ואם לא בפסח אז ממש שווה לשלם), והתמונה הזו ניצבת בקומה 4- שבמוזיאון. צריך לעבור את כולו כדי להביע אליה, אבל הצעידה עד אליה מדהימה.
בנוסף היה שם ציור של אהוב לבי - ג'קסון פולוק. רק בשבילו היה שווה לנסוע לשם.
לפני 17 שנים. 5 באפריל 2007 בשעה 12:36
