שלושה ימים שהיא מדברת איתי מהמרפסות החשוכות שבבתי המלון בהם היא מתאכסנת. התאילנדים האלה מתעקשים לקשט את המרפסות באורות קטנים כמוהם, שאולי עושים קסם של אווירה, אבל לא מספיקים למצלמת האינטרנט.
שלושה ימים שאני שומעת את קולה אבל לא רואה אותה.
והרגע הסתיימה שיחה שכולה אושר.
סוף סוף היא מולי על המסך, בצבעים חיים ובחיוך מאוזן לאוזן.
היא רוצה להראות לי את החדר בו היא נמצאת, ואני צועקת לה שלא מעניין אותי החדר עכשיו, רק לראות אותה לעוד רגע.
אלוהים כמה שהתגעגעתי לעיניים שלה מולי, לחיוך שלה, לתלתלים שגולשים לה אל מעבר לכתפיים... היא מדברת ואני שבוייה בחיוך שלה. היא צוחקת ואני מאבדת מולה את שפיותי.
עוד ארבעה ימים והיא כאן אחרי 24 שעות של טלטלות בין מטוסים.
אני לא יכולה לחכות לרגע בו אנשק אותה.
אני מתכוונת לקחת המון אוויר ולנשק אותה עד שאחת משתינו תתעלף מחוסר חמצן.
היא היצירה היפה ביותר שראיתי בימי חיי. שום יצירה שראיתי היום במוזיאון לא משתווה לה.
לפני 17 שנים. 5 באפריל 2007 בשעה 16:01
