אצלי שתיים ועשרים ואצלך שש וחצי בבוקר. שתינו מתחברות כמהות לראות ולשמוע זו את זו, אבל דווקא בשיחה האחרונה שלנו לפני שאת עולה למטוס, הקו משובש וכל מה שמתאפשר לנו היא שיחה בכתב.
יש לך שלוש טיסות עד לפה. ובין לבין יגיעו רק ההודעות שנחתת בשלום. אצלך כבר בוקר ויום ולילה של טיסה, אצלי זה עוד לילה לחכות ויום, ולילה, ורק בבוקר של יום שלישי אראה אותך סוף סוף.
אמרת שתפרקי את המזוודות, תשני כמה שעות ואז תבואי אליי. מהרגע שאאסוף אותך בשדה התעופה ועד שניפגש שוב אני יודעת שלא אנשום כמעט.
אלוהים אהובתי, העור שלי עולה בלהבות מרוב הצורך שבוער בי לגעת בך קרוב.
עוד 29 שעות יעברו עד שתנחתי כאן.
כל כך רצינו לדבר זו עם זו. הלב כמעט התפוצץ מאושר כשירדת מחדרך אל הקבלה רק כדי לרכוש עוד זמן גלישה לשיחה שלנו. אני אוהבת אותך ואני שונאת את הטיסות. אני יודעת, זו הדרך הבטוחה ביותר לנוע ממקום למקום, אבל הלב מחסיר אצלי פעימות עד להודעות ההרגעה שלך שאומרות שאת שוב עומדת על אדמה.
אני כבר לא יכולה לחכות. ראיתי עכשיו את "סמולוויל" ודמיינתי אותך חבוקה בזרועותיי עפה איתי מתאילנד אל הבית (לבשת מעיל כמו על האופנוע, שלא יהיה לך קר). אני יודעת שזה פוסט מפגר. אני פשוט רוצה אותך כבר כאן צמודה אליי.
אשתי, חיים שלי, מופלאה שלי, מעולם לא אהבתי כמו שאני אוהבת אותך.
לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 0:21