יש בארץ מספר עמותות שפועלות למען החירשים בישראל. המשרד שלי מעניק שירותים לאחת מהן.
היום התקיים טקס זיכרון ליום השואה באותה האגודה, ובמסגרת עבודתי כיחצנית של העמותה, נכחתי בו.
עמדתי נדהמת מול עשרות ניצולי השואה החירשים וניסיתי להבין איך יהודי חירש מצליח לשרוד את מחנות ההשמדה בהם הרגו קודם כל את הנכים.
החירשים ששרדו סיפרו לי שתמיד אמד מאחוריהם בן משפחה או חבר שהכיר את המספר שלהם (שהיה מוטבע על היד) בעל פה. אותו קרוב היה טופח על שכמם כשהקריאו את מספרם וכך הם ידעו לענות בזמן הסלקציות בחיוב על הפנייה אליהם.
הם חיו בפחד גדול עוד יותר מזה של השומעים מאחר שכחירשים, הם לא שמעו את האזעקות שקדמו להפגזות על הגטו ולא ידעו להימלט בזמן למקלטים.
אחד מהם סיפר לי איך מנהל בית הספר לחירשים היהודי, הגן עליו ועל עוד כמה ילדים בגופו לאחר טבח בו חוסלו 300 חירשים בוגרים במכונות יריה. אותו מנהל לימד אותם להסתיר את חירשותם והצמיד להם מלווים שכל תפקידם היה לסמן להם בסתר כשפונים אליהם.
זה היה ללמוד על אותה תקופה חשוכה מכיוון אחר. ללמוד איך במחנות ההשמדה פעלה מערכת של תמיכה הדדית וערבות הדדית, בניסיון להגן זה על זה.
עמדתי נדהמת מולם.
לפני 17 שנים. 16 באפריל 2007 בשעה 10:46
