הבלוג של השולט אור

דיברתי כרגע עם אבא שלי בטלפון.
הוא אמר לי שהוא כועס על אחותו שבחרה לחזור לצרפת לכמה חודשים, במקום להישאר בישראל ולטפל באמא שלהם (בשנים האחרונות היא מחלקת את זמנה בין ישראל והטיפול באם לבין צרפת).
שאלתי אותו למה הוא כועס עליה.
הוא אמר שהיא בוחרת לא לקחת עליה אחריות בזה שהיא עוזבת לחצי שנה.
אמרתי לו שאם הוא מרגיש כך, הוא צריך לבוא לישראל ולטפל בעצמו באמא שלו.
הוא אמר שהוא לא יכול כי יש לו משפחה.
אמרתי לו שגם לאחותו יש את הסיבות שלה ושנורא קל להעביר ביקורת עליה, כשהוא לא עושה כלום חוץ מלבקר.
הוא אמר שהוא לא יכול.
אמרתי לו שהוא בוחר את הבחירות שלו ושהגיע הזמן שהוא יכבד בחירות של אחרים.
הוא אמר שאין לו בחירה.
אמרתי לו שהוא בוחר שלא לבחור באופציה שפחות נוחה לו, ושזו בחירה כמו כל בחירה אחרת.

משם הוא התחיל להתפלסף איתי על בחירות. ברור שדעותינו היו חלוקות - הוא מאמין שאין לנו בחירה. אני מאמינה שלא לבחור זה לבחור בעצלנות ובחוסר אונים, כדרך חיים ושגם זו בחירה - מחורבנת בעיני, אבל בחירה.

הוא ניסה לומר לי שהחיים שלנו קשים נורא ושתמיד אנחנו צריכים להתמודד. אמרתי לו שהחיים שלנו קשים לפחות כמו חייה של נמלה ממוצעת ושההתמודדות היא לא תירוץ לכלום.

בקיצור, יצאתי מהשיחה איתו בתחושה כבדה של גועל. בחודשים האחרונים נעלמה ההילה הרומנטית שבה עטפתי את אבא שלי לאורך כל חיי. פתאום אני רואה מולי אדם חלש, שכל חייו בחר לבקר את כל העולם ולהתעטף באידאות פילוסופיות בניסיון לתרץ את המחדלים שלו.

לפני כמה שבעות אמרתי בשיחה שהפילוסופיה היא מפלט הפחדנים. כשאמרתי את זה ישבתי עם אדם שמתעטף בפילוספיה כמגן מפני החיים. הוא הזכיר לי את אבא שלי. בשני המקרים ראיתי אנשים שמבועתים מפני הצורך להתמודד באמת עם היומיום, המציאות ורגשותיהם של אחרים. שניהם בחרו לשבת ולבקר את הסובב אותם, במקום לעשות משהו פרודוקטיבי כדי לשנות את מה שנראה להם שגוי.

אני אישה של עשייה ולא של מילים גדולות שמלאות בכזבים וריקות מתוכן. יש בי כל כך הרבה כעס על אבא שלי. אני לא יכולה לסבול אותו בחודשים האחרונים.