לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2009 בשעה 6:13
מתוק הוא העצב,
אופף ומכסה
ואין בו תחושת ריקנות, הוא עוטף - עשן כחול...
מתוק הוא הכאב, הכאב שבמגע, הכאב שבהעדרו.
מתוקה האכזבה - שלא אשמע את קולו היום
מתוק הוא העצב...
מתוק אבל מר!
לחיות ולמות באותה נשימה
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה, שחרור, לחיצה שחרור.הוא לעולם לא יגיד לי במילים, לא יהיו פה ביטויים של שייכות.
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה... עוד לחיצה... כל משקל הגוף שלו עלי עכשיו... ואני מבינה, אין נשימה בלי אישור, אין קיום בלי....