בימים האחרונים אני נמצאת במצב רוח מרומם
מין ספייס מטורף שלי עם עצמי
אנשים שנמצאים סביבי לא יכולים (או לא רוצים) להבין את התרוממות הרוח הפתאומית שלי.
וזה בסדר, זה אפילו מצויין לי
מי שצריך לדעת למה אני מסתובבת עם חיוך של ג'ריקן בלאי על הפנים כבר שבוע יודע
ומי שלא צריך לא ידע אף פעם
אז למה לעזאזל אני משתפת את כל העולם ואשתו המכוערת בהתפרצויות האושר הפתאומיות שלי? וואלה אין לי מושג, פשוט שפתאום ככה בלי סיבה בא לי לכתוב ולכתוב ולכתוב.
יש איזה שיר של אפרת גוש שכל פעם שאני שומעת - עושה לי להרגיש... שפעם בחיים - ככה אתה מרגיש.
תראה ת'חיים לא נותנים להתקרב
בסיפורי הילדות לא יכולה להתערב
עובר יום ועוד יום ואני לא שוכחת
את היד שלך נוגעת לי בגב.
תראה אתה לא זז מרוב פחד
לא מאמין לכלום, לא מאמין לי
ואני אומרת נלך בצעדים קטנים
ראיתי שחייכת כשקניתי לך פרחים.
כל הלילה על יד הגדר
אתה ראית את הבית ואני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים, כך אתה מרגיש.
אני לא רוצה שניפגש ברחוב בין האנשים
לא רוצה שנסתכל בעיניים ואז תבין
עובר יום ועוד יום ואני לא שוכחת
את היד שלך נוגעת לי בגב.
כל הלילה על יד הגדר
אתה ראית את הבית ואני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים, כך אתה מרגיש.
לפני 15 שנים. 22 באוקטובר 2009 בשעה 12:12
