באתי אליו למשרד, אף אחד לא מכיר אותי שם, אני לבושה חצאית קטנה, בלי תחתונים, חולצה מכופתרת, חושפת שדיים, קולר קטן ושחור מונח על צווארי, לעין הבלתי מזוינת זה נראה כמו תכשיט, ליודעי דבר... קולר, באתי אליו למשרד... רעבה.
פותחת את הדלת, אתה אפילו לא מרים עיניים מהמחשב, יודע שאני שם, רוצה שארגיש לא קימת, שארגיש....
אני יודעת שאתה רואה אותי, רואה דרכי, מבטי מושפל, פושטת בגדים, שכבה אחרי שכבה הם נופלים אל הרצפה הקרה, אתה עדיין לא מביט בי - אבל יודעת שרואה הכל.
יורדת על ארבע, זוחלת... אל מתחת לשולחן, רטובה, מרוגשת, מאוהבת.
אני יושבת על הברכיים, תחת השולחן שלך, מפשילה את מכנסייך, לוקחת אותך לתוכי... יונקת, מענגת, לאט לאט, כמו שאתה אוהב, שהפה שלי עוטף אותך בחום, מראה לו אהבה... יש לך זמן... יש לי זמן...
אנשים נכנסים ויוצאים, מדברים איתך, עבודה... אני לא יודעת אם הם רואים אותי וגם לא ממש אכפת לי, אתה שומר עלי, אני שלך, ואני בעולם שלנו עכשיו.
מדי פעם היד שלך נשלחת אל מתחת לשולחן, אוחזת בשיערי, מושכת, מנתבת, מזיזה אותי עליו.
מישהו נכנס שוב, אני שומעת את השקט הכואב... הוא ראה אותי, שם מתחת לשולחן... לא ממש יודע מה לעשות עם המראה המוזר הזה...
"זו הכלבה שלי" אני שומעת אותך אומר לו, "מאולפת". שוב שתיקה.
הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.
אני ממשיכה בשלי, אסור לי להפסיק... אני מרגישה אותך מתרוקן לתוכי... יונקת, בולעת... עד הטיפה האחרונה, מנקה אותך עם הלשון...
זוחלת לאט הרחק מהשולחן, העיניים שלך עדיין במחשב.
מתלבשת בשקט, מבט מושפל,לא קיימת... לוחשת תודה ויוצאת.
רגע לפני שאני פותחת את הדלת, שומעת את קולך "אני מקווה ששבעת, ותזכרי, בכל פעם שתשכחי לאכול, אני אדאג שתאכלי ממני".
מחייכת לעצמי, ידעתי שאתה דואג לי....
לפני 15 שנים. 27 באוקטובר 2009 בשעה 12:48
