סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לחיות ולמות באותה נשימה

שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה, שחרור, לחיצה שחרור.
הוא לעולם לא יגיד לי במילים, לא יהיו פה ביטויים של שייכות.
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה... עוד לחיצה... כל משקל הגוף שלו עלי עכשיו... ואני מבינה, אין נשימה בלי אישור, אין קיום בלי....
לפני 15 שנים. 3 בנובמבר 2009 בשעה 7:19

שרועה על הרצפה הקרה, מקופלת לתוך עצמי, ספק ישנה ספק הוזה.

יש גשם וקר, יש גשם והוא קר, יש גשם... והוא - מנוכר.

עוד מעט הוא יבוא, אני חושבת לעצמי, עוד מעט הוא יבוא.

אני לא זקוקה לגינוני חיבה, גם לא לרגשנות, הכאב המפלח את החזה, שם אני רוצה להיות.

עוד מעט הוא יבוא... ויכאיב


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י