לפני 15 שנים. 5 בנובמבר 2009 בשעה 13:48
לפעמים אני משתגעת, אולי כי אני מתגעגעת, אולי כי פשוט אני לא ברורה לעצמי
לחיות ולמות באותה נשימה
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה, שחרור, לחיצה שחרור.הוא לעולם לא יגיד לי במילים, לא יהיו פה ביטויים של שייכות.
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה... עוד לחיצה... כל משקל הגוף שלו עלי עכשיו... ואני מבינה, אין נשימה בלי אישור, אין קיום בלי....