שלום לכולם.
אני כותבת יומן מאז שאני בת 12. ופתאום אני כותבת יומן שקוראים בו אנשים אחרים.
זה רובד חדש נוסף של החוויה שלי.
השיחות הטלפוניות וההתכתביות במסנג'ר עם האדון שלי מטריפות אותי, מסקרנות אותי ומאוד מאוד מלחיצות...
אני מרגישה קצת כמו כיפה אדומה.עליי לבחור: מצד אחד שביל נעים ומסודר,ומהצד השני כניסה לג'ונגל מלא חיות טרף וריגושים חושניים.
אם תשאלו אותי, השביל הנעים והמסודר פשוט מאוד מפחיד . כל אחד ואחת צריך, בשלב מסויים בחיים לעזוב את השביל שאמא הייתה רוצה שילך בו- ולהתמודד עם שלל התשוקות, האהבות,הכאבים והשחרור הגדול- שהחיים האלו מביאים.
אז למה לא נפגשנו היום? למה לא הייתי כבר לרגליי הגבר שישלוט בי? אין לי תשובה.
הוא היה מוכן להיפגש איתי.
ואולי אני מפחדת שאני לא אעמוד בזה מבחינה מינית. אולי הוא יגיע והתשוקה תלך לה למקום אחר.
עוד עניין שאשתף אותכם לגביו הוא הרגשות שהתחלתי להרגיש כלפיו. איך כברפיתחתי רגשות לאדם שבסך הכל שוחחתי איתו במסנג'ר ובטלפון מספר פעמים? ובכן, זה לא שאני ממש רואה את המהות שלו, אבל בשבילי
הוא מסמל את השחרור הקרב ובא מפחדיי, את האיכפתיות והנכונות לתת לי(כן דווקא לי!) המון צמת לב, ואת המשך המסע שלי בג'ונגל.
אופס חייבת ללכת
שלו וגם שלכם
לילי
לפני 16 שנים. 23 במרץ 2008 בשעה 20:19
