אין כל רע באמת

זו כנראה הפעם האחרונה שאני כותבת כי ממש מעצבן אותי לקרוא מה שכבר כתבתי.
אבל אני לא יכולה להתאפק:
לפעמים החיים כל כך לחוצים ומציקים בלי פרופורציה מציאות כלל.
ואז פתאום אתה מבין את הכיף של חופש פשוט.
של בהייה סתמית בטלוויזיה. של לרקוד בסלון בלי להיות לחוץ על זה שאתה רוקד במקום לסכם מאמרים. של לשתות בירה לא מרגשת בפאב- סתם כי אתה יכול.
פתאום זה לא נורא אם אלו פעולות חסרות תמורה מיידית.
אבל באמת שהחופש האמיתי מתחיל כשזרם המחשבות נרגע ויש מרחב בין מחשבה למחשבה.
נשימה עמוקה וחזרה לעבודה...
שבוע טוב לכולם...

ראיתי את זה מגיע. הרגשתי שאין לי אויר. ידעתי שהתחושה הזו הדדית ושגם הוא
צריך קצת מרחב.
אחרי חודשיים כל כך אינטנסיבים גם לי וגם לו.
אחרי שהודעתי לו בדמעות, בגוף ובלב קפוא מפחד שאני לא גומרת בחדירה.
אחרי כמה זיונים מושקעים ובאמת מעולים (שגם בהם לא גמרתי- אבל מאוד מאוד נהנתי).
פתאום יש ריחוק ביננו.
אני היסטרית מבפנים. ראיתי את זה בא- בסך הכל יומיומיים שלא ישנים יחד, שאפשר להפליץ בהם בחופשיות בלי לדאוג אם הוא כבר נרדם או לא. אפשר להוריד שערות במכונה. אפשר לישון באלכסון.
אני זקוקה לזה כל כך. כבר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד.
אז למה אני מתמוטטת מזה שהוא ביקש?
למה הורס אותי שהוא זה שאמר לי שהוא רוצה לישון היום לבד?
כי זה כבר קרה. כבר הייתי בסרט הזה. אומנם בסרט הקודם מרבחור לא אהב אותי ולא שם עליי באופן כללי. אבל ככה זה היה (או לפחות הרגיש).
אני כבר רואה את החלום שלי מתנפץ מול העניים.ואני יודעת שאם הוא מתנפץ עכשיו אני מוותרת על הכל.
אם היופי הזה ביננו מתחרבן-אני לא מתחתנת, אני לא עושה ילדים ולא כלום.
כמה בן אדם יכול לסבול???
הלב שלי כבר לא יכול לעמוד בזה.
אני לא רוצה להשליך את הפגיעות שלי מהעבר על העכשיו. אני לא רוצה להעלב כשאין לי ממה.
אבל אני כן נעלבת. ואני כן כועסת על מה שהיה פעם וכן בא לי לסגור את הלב ולהתעלם ממנו
עד שישכב על המזבח עם סכין מעל ליבו בנסיון להוכיח לי את אהבתו. ואז אבוא אליו ואדע שהוא מוכן לתת את חיי בשבילי. בשביל גחמותיי. ואז אוציא את המאכלת מידו ואכין לו איזו ארוחה טובה עם גדי בגריל ונרות ויין.

תודה לכל המתוקים שחושבים שאני קצת אהבלה.
קצת נעלבתי- מה שאומר שזה כנראה קצת נכון. צריך להיות קצת אהבלה בשביל לזייף.
בכל אופן אתמול בלילה דיברתי איתו.
הוא בעיקר התבאס ששיקרתי יותר מכל דבר אחר.

בקיצור היום הוא סיפר לי שהוא מסיים תיכף ללמוד ועוזב את העיר.הסתבר לי גם באותה השיחה שכשאני אסיים ,חודש לאחר שיעזוב, אעבור לגור איתו. אז אני מניחה שזה לא שבר אותו...
רק אותי זה שובר.
אני לא מבינה בכלל איך עושים את זה בלי ההצגה.

מה הקטע הזה של לוותר על משחק מקדים????
ככבר לפחות שלוש או ארבע או עשר פעמים שכבנו תוך עשר דק.
קצת ציצי שתי טפיחות על הטוסיק קצת רוק + 5 דק של עבודה מכנית הוא גומר אני מזייפת /
עושה ביד כשהוא נרדם. וזהו.
אני בפעם הראשונה ממש כועסת עליו. מה זה אמור להיות????
למה אני צריכה לזייף???
נמאס לי לזייף נמאאאססססססססססססססס
לא יכולה ככה. זה השקר האינטימי הכי מעצבן שלי עם עצמי.
יש למישהי עצה לגבי העניין?
לגלות לו שאני מזייפת ? להמשיך לשקר ובלבד שיעשה את שלו ויניח לי?
מה הולך פה לעזאזל....
אני ממש כועסת ובא לי להביא לו מכות. ואני דווקא בדרך כלל מעדיפה ההפך....

האמת שכל החיים נמנעתי מלהרהר על עניינים רוחניים כשאני בסטלה.
אבל לפעמים אי אפשר להימנע מכך.
היתה לי אתמול שיחת רגשות ראשונה הגבר הנפלא והמופלא שלי.
השיחה הזו, שהתחילה בזה שהוא נפגע מהמערכת יחסים האחרונה שלו,
הובילה אותי להרבה תהיות על הכאב שהוא עורר בי בגלל זה.
אני נמנעת מלספר איך השיחה התגלגלה כי מה שנאמר היה רק מילים.
כששכבנו לישון הכאב היה חזק כל כך שאפילו נמנעתי מלהתפשט. לא יכולתי לחשוף את גופי.וזה נדיר אצלי... 😄
אז הסתכלתי בו. בכאב שלי. ופתאום הבנתי משהוא. יש לי רגשות אשמה על כך שאני אוהבת.
אני אוהבת הרבה. הרבה אנשים. הרבה סיטואציות. הרבה חיים. אפילו את עצמי אני אוהבת.
אני לא יודעת למה אני אוהבת כל כך בקלות. אני לא יודעת למה אני אוהבת את ת' לא פחות מאת ח' וגם את ז' ואפילו את י'. אולי זה לא בסדר? אולי אני צריכה להיות יותר ביקורתית?
הבנתי פתאום שהאהבה חסרת התנאים שבי ממוסכת על ידי אמונות מבחוץ.
אני פשוט אוהבת. כזו אני.
אז איך תבחרי? איך תחליטי עם מי את רוצה להתחתן?
אני לא אחליט.
אני אתן ללב שלי ולחיים הענקיים והיפים האלו להזרים אותי לזרועות הנכונות לי.
פתאום אני רואה שהקונפליקט פתור- שני הצדדים שבי צודקים. אני אוהבת הכל ואת הכל- כי הכל ראוי.
אני רוצה שהאחד והיחיד שלי יבוא- ומה שעכשיו יש לי זה האחד והיחיד שלי עכשיו.
למרות שקשה לי מאוד להניח לעתיד ולשחרר את האחיזה בעבר, בשורה התחתונה ככל שאני
יותר בהווה- אני יותה הוויה. ואולי קצת יותר יהווה.
אמן...

אתמול בלילה הרגשתי כמו בתולה. כמו פעם ראשונה מתוקנת.
היה לילה חשוך, והתריס היה מעט מתוח.מעט פתוח. כמוני.
אורות פנסי הרחוב מבעד לחרירי התריס האירו מעט את צלליות גופו וגופי.
לא נזדקקתי לפנטזיות. לא הפעם. בלי מחשבות הייתי איתו. מסרבת, רק כביכול, להתמסר לו.
טהור בתשוקתו הוא בא אליי. הרבה שפתיים. הרבה עיניים.
הייתי אני והייתי הוא והייתי האור העדין הנשפך.

היה לי נעים נעים נעים.
באור ראשון הוא נעלם. ואני באור בוהק של צהריים קניתי קופסאת תותים.

ד"ש מבפנים.

לילי