אין כל רע באמת

ראיתי את זה מגיע. הרגשתי שאין לי אויר. ידעתי שהתחושה הזו הדדית ושגם הוא
צריך קצת מרחב.
אחרי חודשיים כל כך אינטנסיבים גם לי וגם לו.
אחרי שהודעתי לו בדמעות, בגוף ובלב קפוא מפחד שאני לא גומרת בחדירה.
אחרי כמה זיונים מושקעים ובאמת מעולים (שגם בהם לא גמרתי- אבל מאוד מאוד נהנתי).
פתאום יש ריחוק ביננו.
אני היסטרית מבפנים. ראיתי את זה בא- בסך הכל יומיומיים שלא ישנים יחד, שאפשר להפליץ בהם בחופשיות בלי לדאוג אם הוא כבר נרדם או לא. אפשר להוריד שערות במכונה. אפשר לישון באלכסון.
אני זקוקה לזה כל כך. כבר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד.
אז למה אני מתמוטטת מזה שהוא ביקש?
למה הורס אותי שהוא זה שאמר לי שהוא רוצה לישון היום לבד?
כי זה כבר קרה. כבר הייתי בסרט הזה. אומנם בסרט הקודם מרבחור לא אהב אותי ולא שם עליי באופן כללי. אבל ככה זה היה (או לפחות הרגיש).
אני כבר רואה את החלום שלי מתנפץ מול העניים.ואני יודעת שאם הוא מתנפץ עכשיו אני מוותרת על הכל.
אם היופי הזה ביננו מתחרבן-אני לא מתחתנת, אני לא עושה ילדים ולא כלום.
כמה בן אדם יכול לסבול???
הלב שלי כבר לא יכול לעמוד בזה.
אני לא רוצה להשליך את הפגיעות שלי מהעבר על העכשיו. אני לא רוצה להעלב כשאין לי ממה.
אבל אני כן נעלבת. ואני כן כועסת על מה שהיה פעם וכן בא לי לסגור את הלב ולהתעלם ממנו
עד שישכב על המזבח עם סכין מעל ליבו בנסיון להוכיח לי את אהבתו. ואז אבוא אליו ואדע שהוא מוכן לתת את חיי בשבילי. בשביל גחמותיי. ואז אוציא את המאכלת מידו ואכין לו איזו ארוחה טובה עם גדי בגריל ונרות ויין.