אין כל רע באמת

האמת שכל החיים נמנעתי מלהרהר על עניינים רוחניים כשאני בסטלה.
אבל לפעמים אי אפשר להימנע מכך.
היתה לי אתמול שיחת רגשות ראשונה הגבר הנפלא והמופלא שלי.
השיחה הזו, שהתחילה בזה שהוא נפגע מהמערכת יחסים האחרונה שלו,
הובילה אותי להרבה תהיות על הכאב שהוא עורר בי בגלל זה.
אני נמנעת מלספר איך השיחה התגלגלה כי מה שנאמר היה רק מילים.
כששכבנו לישון הכאב היה חזק כל כך שאפילו נמנעתי מלהתפשט. לא יכולתי לחשוף את גופי.וזה נדיר אצלי... 😄
אז הסתכלתי בו. בכאב שלי. ופתאום הבנתי משהוא. יש לי רגשות אשמה על כך שאני אוהבת.
אני אוהבת הרבה. הרבה אנשים. הרבה סיטואציות. הרבה חיים. אפילו את עצמי אני אוהבת.
אני לא יודעת למה אני אוהבת כל כך בקלות. אני לא יודעת למה אני אוהבת את ת' לא פחות מאת ח' וגם את ז' ואפילו את י'. אולי זה לא בסדר? אולי אני צריכה להיות יותר ביקורתית?
הבנתי פתאום שהאהבה חסרת התנאים שבי ממוסכת על ידי אמונות מבחוץ.
אני פשוט אוהבת. כזו אני.
אז איך תבחרי? איך תחליטי עם מי את רוצה להתחתן?
אני לא אחליט.
אני אתן ללב שלי ולחיים הענקיים והיפים האלו להזרים אותי לזרועות הנכונות לי.
פתאום אני רואה שהקונפליקט פתור- שני הצדדים שבי צודקים. אני אוהבת הכל ואת הכל- כי הכל ראוי.
אני רוצה שהאחד והיחיד שלי יבוא- ומה שעכשיו יש לי זה האחד והיחיד שלי עכשיו.
למרות שקשה לי מאוד להניח לעתיד ולשחרר את האחיזה בעבר, בשורה התחתונה ככל שאני
יותר בהווה- אני יותה הוויה. ואולי קצת יותר יהווה.
אמן...