ובכל זאת, הכתיבה לבלוג קשה לי.
וזה די אבסורדי. אני כותב אלפי מילים לחודש (במסגרת עבודתי שלא ארחיב עליה).
סיימתי בימים אלו ספר, רומן היסטורי, בן עשרות אלפי מילים.
אני מרצה מול קהלים לא קטנים, ובין היתר מספר חלקים מסיפור חיי. ובכל זאת.
כשזה בא לכתוב על עצמי כאן בכלוב - אני מתקשה.
אולי זה בגלל האנונימיות שמפאת כבודה ובקשתה המפורשת של אשתי, אני מחוייב בשמירתה. אולי עדיין לא השלמתי שבאותו אדם מכיל ואוהב שאני - מסתתר סדיסט שנהנה להפליק כאב.
וגם זו שאלה שכבר שאלתי את עצמי כאן, לפני כמה שנים, איך אני, שמעריץ נשים, אוהב להכאיב להן (עם גבול ברור ובל יעבור - אני חייב לדעת שהן רוצות בכך). הייתה תקופה קצרה שהתייעצתי עם פסיכולוג בדילמה הזו.
והוא כדרכם של פסיכולוגים, ניסה להטות את השיחה לכיוון אימא שלי. נו באמת. לאימא לא היה דבר וחצי דבר בקטע הזה של חיי...
ואחדד את השאלה הראשונה, איך מתגברים על הקושי שלי לכתוב דווקא כאן.
החלטתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשנתקל במכשול שמרתיע אותי - אתפוש את השור בקרניו ואכתוב. דווקא אכתוב ודווקא כאן.
בימים הקרובים נראה איך אעמוד בזה, והכי חשוב, איך אתן הקוראות (וגם הקוראים) תאהבו את זה :).
להתראות. דרך המילים והלייקים.
