כשעתיים לפני סדר פסח, פתחתי את דלת הכלוב והצצתי פנימה. היו מספר פוסטים חדשים בבלוגים אחריהם אני עוקב.
אחד מהם היה של סגולה נסתרת. פתחתי.
יאממי, הייתה תגובתי הראשונה. מה הפלא, היא הציגה מבחר של מנות אחרונות שהכינה שמתאימה למסעדה מתמחה. ובעוד אני מתענג על התמונות אני מבחין שיש המשך וגולל את הפוסט מטה.
תמונה מדהימה של חצאית מופשלת ומציגה את ישבנה החטוב, והמסומן היטב בכחול (או סגול).
בין רגע ידעתי באיזו מהמנות האחרונות חפצה נפשי...
האמת שכלל לא הייתה תחרות. אלו הראשונות רק מוסיפות קלוריות, האחרונה שורפת אותן. את אלו הראשונות (או לפחות את חלקן) הייתי במקסימום אוכל, את זו האחרונה הייתי גם שמח לייצר או לשפר במו ידי (או אחד מ"כלי המשחית" שבבעלותי). אלו הראשונות מדגדגות רק את בלוטות הטעם שלי וזו האחרונה מדגדגת את, נו אתם יודעים לבד את מה (ואם לא, מה לעזאזל אתם עושים כאן בכלוב?)
הגבתי לה שכל שנה ושנה בסדר הפסח, אני קורא ש"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים" ועד היום חשבתי שמדובר רק בראשי תיבות מקושקשות שמיועדות לאלו שלא מסוגלים לזכור עשר מכות האחת אחר השנייה (דצך עדש באחב למי שלא שולט בחומר) - אך מהיום אני חושד שהרב המכובד לא היה כל כך תמים בסופו של דבר, והכוונה בדבריו אולי הן מכות אחרות וסימנים אחרים.
כשעתיים מאוחר יותר, ליד שולחן הסדר הגיע תורי להקריא דווקא את המכות שנחתו על מצריים, והמוח שלי החל להשתולל. התמונה המדהימה של הישבן המסומן צץ בעיני. "דם, צפרדע" אני קורא ומתפוצץ מצחוק.
"מה מצחיק" שאל הדרדק שמולי. הייתי צריך לאלתר במהירות "תחשוב על זה שפתאום נופלת לך צפרדע על הראש" אמרתי תוך כדי צחוק מתגלגל, "איכס" הוא צעק וברח מהשולחן שכולו החל להתגלגל מצחוק.
משפחה עליזה יש לי, מבינים בדיחות.
נו טוב, לא בטוח שאת זו האחרונה הם הבינו...
אז זהו, היה אחלה סדר, צחקנו, זללנו, שבענו ורק אני נותרתי רעב.
אתם יודעים למה.
חג שמח לכולם
