אני לא אדם שפוחד. נהפוך הוא, אני אדם שנהנה מאדרנלין שמציף אותי כשאני במצבים מסוכנים. זו מן הסתם הסיבה שבחלק גדול של חיי, עסקתי בספורט אתגרי, מסוכן אפילו.
לכן גם לא פחדתי כשהשתתפתי במלחמות. הפעם היחידה לזכרוני בה הייתי אחוז אימה, הייתה כשבני הצעיר נכנס לעזה באחד מהמבצעים הרגליים האלו.
אבל, היום הוא לא יכנס לשם, הוא שוחרר ממילואים בשל בעיות בריאות לא קלות.
אני לא פוחד. אילו הייתי לבד בבית, לא הייתי נכנס לממד בזמן צפירות. הייתי יוצא החוצה לראות את היירוטים. מה לעשות, כזה אני.
אבל מיום שבת, אני מרגיש תחושה חזקה (לפחות אצלי) מפחד. אני מרגיש זעם שמצטבר והולך, זעם שמפריע לי להתרכז, לבצע משימות.
אולי זו הסיבה שאני מנסה להתנדב למשימות כמה שיותר, להיות עסוק, לא לתת לזעם מקום. אבל הזעם הזה אויב חמקמק, הוא מופיע לי עכשיו בלילות.
אף פעם, למעט באותם שלושה ימים בהם בני נלחם בעזה, לא סבלתי מנדודי שינה. אך בשני הלילות האחרונים כן.
זו הסיבה שדוחפת אותי לכתוב את זה, לפרוק חלק מהזעם הזה על הנייר. אולי זה יסייע לי במשהו.
הפוסט הזה לא נכתב כדי להעלות את קרני בעיני שוכני ושוכנות הכלוב, לא כדי להציג לראווה את כישורי הכתיבה שלי ולא כדי לאמר שאני טוב מאחרים. הוא לא נכתב כדי לסחוט לייקים או חיבוקים; וגם לא כדי לקבל תגובות אוהדות או שונאות.
לי ולעצמי נכתב הפוסט הזה.
אני זועם. זהו זעם שלא ידעתי שכמותו מעולם. ברור שאני זועם על החמאס. על הרוצחים השפלים, שמטרתם העיקרית היא להרוג, להרוג ולהרוג. הרי הם לא באמת חושבים שכך יגאלו את אדמת מולדתם, או אפילו יתקרבו לכך בדרך הנפשעת בה נקטו. אז למה? למה לרצוח תינוקות, ילדים, נשים, גברים, חיילים. הם לא יודעים שהתגובה תהיה כזו, בה על כל הרוג שלנו הם יסבלו לפחות לעשרה? מה יש להם להשקיע במלחמה במקום להשקיה בהפיכת הגהינום בו הם חיים לגן עדן?
אבל, הם לא העם שלי, לא חלק ממני ומהזהות שלי. אותם לא אשנה, בטח שלא בדור הזה.
יותר משאני זועם עליהם אני זועם על עצמי, על הדור שלי, על העם ועל המדינה שלי.
איך הגענו לכאן? איך זה קרה לנו, איך גם אנחנו איבדנו צלם אנוש, שלחנו יד אח באחיו, נמלאנו שנאה. הרי בגולה הארוכה שנכפתה עלינו, שרדנו ואפילו הפכנו ל"אור לגויים" אז למה, אחרי 75 שנה בה אנחנו בעלי מדינה, איבדנו את כל שהדת האמיתית שלנו הטיפה לו.
להיכן נעלם ואהבת לרעך כמוך???
איך פשטה בנו הזחיחות המתעתעת, איך נפערו בחברה שלנו שסעים ועוד שסעים ועוד. עד שנתנו לאויב לתפוש אותנו עירומים מנשק, מארגון ומערכים. איך פשטה הזחיחות גם בצבא שלנו, לאן נעלמו המודיעין, הזהירות, החוכמה??
זה לא קרה תוך יום. לאט ובבטחה פשטה בנו, השנאה, הפילוג והזחיחות. זו שהשפיעה גם על הצבא.
מה לשנאה השורפת לאחרים לדת שלנו ולדי אנ איי שלנו, היהודים. איך כולנו, גם אני, התמכרנו לשנאה לאחר. לערוצי הטלוויזיה האחרים, למפרשים באופן אחד את הדת שלנו לאלו שמפרשים אותה אחרת, מאיפה השנאה לדתות אחרים? איך קמו לנו מורים ומנהיגים רוחניים וגשמיים שמטיפים שנאה לכל מה שהוא לא הם. איך שמנו כאלוהים את גיבורי הצבא, ואיך הם הפכו לבוגדים בהבל פיו של אדם אחד?
איך הפכנו מעם בחירה, לעם נורא.
עוד אחזור לזחיחות, זחיחות ההנהגה והמנהיג העומד בראשה, שהיא אם כל רע.
ואני רואה היום את הטובים שיכולנו להיות, שהיינו פעם. אני רואה את הערבות ההדדית, את התרומות, ההתנדבות. כל העם מתנדבים. כאלו היינו, לפחות כך אני זוכר אותנו. התנדבות שנכנסת לריק אותו השאירה הנהגה לא מתפקדת. אזרחים קונים בכספם, מייבאים ומשנעים לבסיסים בדרום ציוד צבאי למהדרין?? (וגם נלחמים בבירוקרטיה שמבקשת מהם מכס ומעמ על מה שהביאו). אבל זה לפחות מוכיח ממה קרוץ העם הזה.
ואני זועם עוד יותר. כי אני יודע שזה זמני, שזה יעבור, שהמשסע ימשיך לשסע וההורס ימשיך להרוס. והיופי שרואים עכשיו ישוב לקדמותו הזחוחה.
אני רואה את הצעירים שלנו ונפשי בוכה. כמה מהם יחזרו מגיא ההריגה, וכמה ישאירו את הוריהם יתומים. ולמה לשם מה?
שלא תפקפקו, לו היו לוקחים אותי בגילי המופלג, הייתי לוקח רובה בעצמי והולך לירות במרצחים, למרות אני יודע שזה לא יוביל אותנו לכלום ולשום מקום. זה לא יפתור שום דבר, במקרה הטוב, זה ידחה אותו, במקרה הרע זה יפתח מלחמה בעוד זירה ובעוד אחת.
ואני חסר עומד חסר אונים. וזה מלבה עוד ועוד את הזעם העקר הזה, ששום דבר טוב לא יצא ממנו.
הגיע הזמן לריסטרט. להחלפה טוטאלית של ההנהגה הכושלת והזחוחה הזו, מנהיג זחוח שעוסק בשימור עצמי בדרך של זריעת שנאה וקריעת קרעים במרקם העדין של החברה שלנו, הגיע הזמן שנפסיק לשנוא ונתחיל לחשוב על עתיד טוב יותר, קודם כל בינינו אנו ואחר כך בינינו ובין השכנים שלנו.
הגיע הזמן, אבל אני לא רואה איך זה קורה, ואני זועם על כך, זעם נורא, זה שמשבית שינה מעיני.
ואני מקווה שזה יקרה, כי אם זה לא יקרה - לא תהיה תקומה למדינה שלי.
