דווקא בימים אלו, בהם השפיות של העולם מוטלת בספק, צריך להמשיך לחיות.
דווקא בימים אלו, חובה לחפש את הטוב, את המאחד עם האוהב .
כן, דווקא עם האוהב, כי נכון לעכשיו האויב רחוק ואפל - וצריך להישאר ככה.
כי רק ככה אפשר להילחם בו בלב שלם ובנפש חפצה.
אך האויב רחוק, ומי שלא מגויס. אוחז ברובה, בהגה של טנק או בסטיק של מכונת מלחמה מעופפת לא מסוגל להילחם באויב.
אז הכעס שלנו מופנה לקרובים אלינו. וחבל.
וזה מזכיר לי את אימי המנוחה, אישה מדהימה, שחיפשה רק את הטוב והיפה כל ימי חייה. אז איך דווקא האישה הטובה הזו, שלא היה לה ולו אויב אחד בעולם, הייתה מסוגלת להקפיץ בי את הפיוז בין רגע. הייתה יכולה להביא אותי לכעס כמעט בלתי נשלט?
יום אחד, לאחר התפרצות זעם, ניגשתי אליה בדחילו וביקשתי את סליחתה. "אני לא מבין למה את, מצליחה להרגיז אותי מהר יותר מכל איש אחר בעולם."
"כי אני הכי קרובה אליך מכל איש אחר בעולם, אז עלי מותר לך להתרגז" אמרה אימי.
ובאמת שאין לי מושג מדוע אני כותב את זה דווקא כאן, בכלוב. אולי כי אני יודע שכאן, דווקא כאן במעוז הקינק הישראלי, אנשים קוראים האחד את השני ומגיבים האחד לשני.
כי כאן, אנשים יודעים לקבל את האחר, על "סטיותיו", חולשותיו ודעותיו.
ואולי כי אני רוצה להגיד לכם משהו שאני עצמי לא מבין מהו...
בקיצור, מחרטט קצת על הבוקר.
מין הומור עצמי בימים חסרי הומור.
אז קדימה סוטים שאתם, תיפגשו האחד עם השנייה, או בשלשות ורביעיות אם זה טעמכם, תצליפו ותוצלפו, תחדרו ותחדרו, תקשרו ותמצאו את עצמכם כפותים ותלויים...תעשו חיים.
כי דווקא בימים מוטרפים כאלו, צריך לחיות את הרגע.
ולסיום הפוסט המבולבל הזה, קבלו שיר, שיר של אהבה, של שלום. שער שנכתב לפי האמונה על ידי דויד המלך, איש שרוב חייו עסק דווקא במלחמה.
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=383&wrkid=7564
