בבקשה לא לקלקל!
למרות שפיצקי הייתה מאוד מרוצה מהקשר שהתחזק בינינו, היו לה טענות, לפעמים גם נכונות.
היא התלוננה על חוסר בתשומת לב. ואני הסברתי שלפעמים ישנם תנאים שמקשים וזה נוסף על בעיות (לא כבדות) קשב וריכוז שלי. למשל. לה יש בעל שמאוד מעורב בחייה, ולי יש אישה.
ויש שבתות שבהם אני לא רוצה להפריע עם הודעות, ויש ימים שהעבודה סוחפת אותי ואני לא רואה בעיניים ושוכח שיש עולם. ושככה אני ושקשה לי להשתנות.
ישבנו לפגישה (לא סשן, פגישת דיבורים) היא אמרה שלא תוכל להמשיך ככה, אני הבטחתי שאנסה להשתפר, וקיימתי. עלינו שוב על המסלול המהיר. עד הפעם הבאה.
באותו יום, יצאתי מהבית בחמש בבוקר. עבודה. נסעתי צפונה פגשתי באנשים שכבר חיכו לי שם, והתחלנו בעבודה אינטנסיבית.
מפרט צנעת הפרט (שלי) לא אכנס לפרטים, אבל אוסיף שהטלפון שלי נשאר אצלי במכונית ואני עברתי לאוטו אחר. כשחזרתי בשעות הצהרים
חיכו לי הרבה הודעות. אדומות, בטלגרם, בווטסאפ ושיחות שלא נענו...ידעתי שהמצב לא טוב. היא שוב נכנסה לסרטים. לדאגה מיותרת. מותר לפעמים, זה אפילו טבעי לדאוג, אבל. להיכנס לסרטים זה קצת מוגזם. צלצלתי, היא קפצה עלי בכעס וטענות. ניסיתי להסביר אך זה היה אפשרי. זה עבר לפסים ממש לא נעימים.
שלחתי הודעה, ביקשתי שניפגש למחרת. נקבעה פגישה במסעדה, לשיחה.
ניסיתי להקטין את האש, להסביר. היא יודעת מה אני עושה בעבודה ואמורה להבין, אבל...האש בערה, לא אש בקמין, שעושה חם על הלב, אלא אש קוצים פראית, כזו ששורפת את כל מה שמסביבה. אני ידעתי שבסוף היא תירגע, אבל ידעתי גם שאם לא אעצור את ה"פאסיב אגרסיב" הזה, יש מצב שאני לא אעמוד וארצה להפסיק את הקשר.
כשהבנתי שהקשר כולו בסיכון, ידעתי מה לעשות.
אמרתי לה שלמחרת נפגשים לסשן, קבענו מקום ושעה. אמרתי לה גם שזה יהיה סשן שונה לגמרי. ושתתכונן לסשן לא קל.
נפגשנו בחדר, היא התקרבה לחיבוק, שתמיד פתח כל מפגש שהיה לנו.
הרחקתי אותה. "לא היום" אמרתי.
היא נסוגה בתמיהה. התיישבתי על הכורסא והצבעתי לכיוון הרצפה שלפני. היא כרעה על ברכיה לפני. עיניה עדיין הביעו את התמיהה.
"את מרוצה מהקשר שלנו?" דיברתי בקול שקט, כמעט בלחישה.
"כן" היא אמרה.
"אז מדוע את מנסה לקלקל אותו." זו לא הייתה שאלה, אלא אמירה.
"דאדי אתה השארת אותי חצי יום מבלי הודעה..."
הרמתי את ידי וסימנתי לה לעצור. היא השתתקה.
"אני לא מושלם. כבר אמרתי לך את זה. אני משתדל ואפילו את אמרת שהשתפרתי. אני כבר לא ילד וקשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים. אמרתי לך כבר בפעם הקודמת שיש דרכים להביא אותי לזכור, מותר להעיר - אבל לא בדרך הזו. לא ברור לך שזה מסכן את הקשר כולו?."
היא הסתכלה אלי במבט כואב ולא זזה, קפאה.
כל כך רציתי לחבק אותה, לנשק אותה, להגיד לה שאני לא כועס. אבל אני מכיר את עצמי וידעתי שלא אשרוד בקשר שיש בו סוג של לחץ מיותר ...היה עלי להתאפק ולדבוק בדרך שהתחלתי בה.
סטרתי לה פעמיים, עם כף היד ועם גב היד. אלו לא היו סטירות חזקות אך הן הוציאו אותה מהקיפאון.
"שאלתי אם את רוצה להרוס את הקשר."
"לא דאדי" היא ענתה, "הוא חשוב לי."
"אז מה אני צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?"
היא לא ענתה.
"להעניש אותך?"
"תעניש אותי דאדי, אני מצטערת. תעניש אותי. אני רוצה את הקשר הזה."
ואני הענשתי אותה. בלי חימום, בלי ליטופים, או מגע אינטימי שמרכך את כאבי ההצלפה. זה לא היה חזק מתמיד ובכל זאת ידעתי שזה כואב לה עשרות מונים מאשר בסשן רגיל. לפעמים לא העוצמות קובעות אלא דווקא מה שמסביב. ההתכוונות, המילים, הטון.
ואני חייב להודות, לא מצאתי כל סיפוק בעונש הקר הזה. להיפך, זה היה קשה לי, בעיקר כשהיא התחילה להתייפח בשקט, ידעתי שלזה חיכיתי. .
הפסקתי מייד, נשכבתי לידה וחיבקתי אותה בחום. התנשקנו.
היא שלחה מייד את ידיה להפשיט אותי. לא החלפנו מילה, רק נוזלים. כמו שני אהובים שנפגשים אחרי תקופה ארוכה שלא התראו.
כשהאש דעכה. התחלנו לדבר, הצעתי לה שמאחר ולרוב היא מתעוררת לפני, אולי היא תשלח לי את הודעת "בוקר טוב."
"אין מצב שלא אענה להודעה שתצוץ לי בטלגרם" אמרתי...והיא התלהבה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה "אהבה" הוחלפה. זו הייתה גם הפעם האחרונה שהספאנקינג שספגה היה עונש.
המשך יבוא...