שלשום, לגמרי במקרה, פגשתי אישה. באופן בלתי צפוי.
במקום בלתי צפוי.
ומעשה שהיה כך היה..
הגעתי עם החוקית לניחום אבלים. ידידה שלנו שאיבדה את בעלה לאחר מחלה ארוכה.
היו שם לא מעט מבקרים. חלקם בגילנו וחלקם צעירים יותר, שבאו לנחם את הבן.
הדלת נפתחה, נכנס זוג חדש, צעיר.
העפתי מבט, והמשכתי לשוחח עם הגבר שלידי.
אתם מכירים את התחושה שמישהו בוחן אותך מהצד? זה כאילו מגרד לכם בצואר... זה מה שחשתי...
סובבתי את ראשי, זו הייתה הצעירה שנכנסה. מייד שהפניתי מבטי, היא הזיזה את עיניה ממני. הבטתי בה, היא הייתה מוכרת....כן! בטוח! היא התבגרה בלמעלה מעשר שנים, העלתה במשקלה, אבל זאת היא!
עדיין חיננית, עדיין מושכת.
היא סובבה את ראשה לכיווני, וחיוך קטן עלה על שפתיה, גם על שפתי.
קמתי לשולחן הכיבודים ומזגתי לעצמי מים מהמיחם. כפי שצפיתי, היא הגיעה גם. שאלתי אם תרצה תה. היא ענתה בחיוב. העברתי את הספל שבידי אליה ומזגתי לעצמי ספל חדש. שאלתי אותה מה מעשיה שם. ענתה שהכירה את הבן בלימודיה.
החמאתי לה על מראה והיא השיבה שאני שלא השתניתי.
ואז שאלה "ואתה עוד שם?"
הנהנתי וחזרתי לכורסה.
כשחזרתי הבייתה, מייד נכנסתי לכלוב.
האדומה חיכתה לי "שמחתי לפגוש אותך, שניפגש לצהרים אתה ואני ובלי קהל מסביב?"
"כו" עניתי.
"לזכר הימים"
"שהיו או שיהיו" השבתי.
"נראה" השיבה.
הכרתי אותה בכלוב לפני למעלה מעשור. היא הייתה קצת אחרי צבא, בילינו נהדר ביחד.
עד שהחליטה ובצדק, שהיא רוצה להתקדם בחייה.
נפרדנו כידידים. היא עדכנה אותי כשהפכה לאם, וזהו.
עד שלשום.
אין לי לא מושג ולא ציפיות לגבי העתיד.
אבל בטוח שזו הייתה הפתעה נעימה.