זין בעין

//
הוא הכי בעולם.... סתם שתדעו.

(וכן, מותר לכם לקנא בי)

והפעם פוסט רציני.

אי אפשר כל הזמן צחוקים. כל הזמן לעשות כאילו השליטה היא משהו שהוא למטה מאיתנו. שאנחנו טובים יותר מזה. שכל המתמסרות הן סתם מטומטמות. וכל הדומים – מסוכנים. אי אפשר עם הראיה השחור-לבן הזאתי. החרוזים. ההשתפכויות. אפילו התיאורים הארוכים ומפורטים של סשנים, איזו צביעות, איזו התחסדות, איזו כניעה לרייטינג. פורנוגרפיה. זה מה שזה. כל הזמן כותבים על סקס. על אהבה. פורנוגרפיה ריגשית. זה מה שזה. הכל בשביל לסחוט עוד תגובה. עוד צפייה. להיות הכי מגניב. הכי קול. הכי למטה. הכי למעלה. אי אפשר. לכתוב על בדסמ נהיה טרנד. ולזעזע. כן. לזעזע. לכתוב על הסשן הכי קשה. על הדום הכי נערץ. לכתוב שרועים על הריצפה, בעירום מלא, עם גאג, ואטבים על כל אצבע. ולהקליד עם האטבים, ככה שכל נגיעה במקלדת כואבת. כתיבה נוגעת. חשיפה, זה שם המשחק. חשיפה טוטאלית בניק כפול. חשיפה טוטאלית בניק בדוי. ניק לצרכי כתיבה. כמו חנות לצרכי כתיבה. יש בה הכל, אבל אין בה אמת. תערובת של רגשות, מעשים, רעיונות, התפלספויות. וכל יום דיעה חדשה. מחליפים דיעות כמו סאביות. מחליפים סאביות כמו דומים. מחליפים דומים כמו ויברטורים. ויברטורים כמו גאגים. גאגים כמו גוגואים. ומשעמם. תודו. מרוב התיאורים המרטיטים של מערכות יחסים טוטאליות, נהיה משעמם. אחת קפצה מהמרפסת, וזה הוריד את הראש. אפילו את נושא השואה כבר התישו. וכשמדברים על השואה, אז אנחנו יודעים שהכל נגמר. אין יותר לאן ללכת, אין יותר לאן להקצין. רוע מוחלט. רוע אבסולוטי. רוע בלתי נתפס. ואז, עוברים לדבר על אלוהים. כי דת, זו ההתמסרות האמיתית. ואלוהים – הדום האולטימטיבי. והגר היא שפחה, ואברהם, נשלט. חזרה למקורות. אז די, אי אפשר כל הזמן צחוקים. כל הזמן לעשות כאילו אנחנו יותר טובים מהשליטה. כאילו אנחנו שולטים בה, ולא היא בנו. אי אפשר לצחוק על נשלטות, כאילו הן מטומטמות. ולהכריז על דומים מסוכנים (או בעלי מועדון), כאילו הם אויבי האומה. אי אפשר עם הראיה השחור לבן הזאתי.

אז הפעם פוסט רציני.

בלוג כותבים ברצינות, או לא כותבים בכלל. בדסמ עושים מאהבה, או לא עושים בכלל. ועל השואה מתבדחים ברצינות, או לא מתבדחים בכלל.

ירח מלא מעל העיר
והלילה עודנו צעיר.
אני רעבה לאהבה
גוועת לשעשוע.
צדה אותך
כשאני הפיתיון.


קולטת אותך שם
לא מהססת בכלל.
זה חייב להיות הלילה, הלילה זה הזמן!
זה הלילה המתאים להפוך את זה לנכון
גע בי, גע בי,
אני רוצה להרגיש את גופך מעלי,
את לבך פועם לצד ליבי.
גע בי,
גע בי כעת.


מהיר כברק,
נעלם בחשכה
האם פגעתי בך?
האם לא נהגתי כשורה?
גרמת לי להרגיש כה טוב,
גרמת לי להיות עצמי
ועכשיו אני לבד
ואתה איתה.


זה חייב להיות הלילה, הלילה זה הזמן
זה הלילה המתאים להפוך את זה לנכון
גע בי, גע בי,
אני רוצה להרגיש את גופך מעלי.
את לבך פועם לצד ליבי
גע בי,
גע בי כעת.


רגשות קרים וחמים
ובלבול במוחי
לא מצליחה לבחור בין כאב ועונג.
כמו זונה בלילה, מתחננת אליך,
לנהוג בגופי כמו שרק תרצה.


זה חייב להיות הלילה, הלילה זה הזמן
זה הלילה המתאים להפוך את זה לנכון
גע בי, גע בי,
אני רוצה להרגיש את גופך מעלי.
את לבך פועם לצד ליבי
גע בי
גע בי כעת,
גע בי כל הלילה
גע בי לתמיד.






(ס.פוקס)

כל שנה לקראת יום השואה אני והעבד שלי מתיישבים לשיחה רצינית: האם לקיים את סשן יום השואה המסורתי שלנו?

מזה עשר שנים, כל ערב יום השואה (לאחר ששקלנו את הנושא בכובד ראש) אנו נפגשים לסשן חגיגי בהשראת החג. אנו מתחילים את הערב באופן מכובד ורגוע, בצפייה של ארבע שעות של טלוויזיה איכותית (רצוי הערוץ הראשון, אבל גם ערוץ עשר בא בחשבון). לאחר שירת התקווה, אני שולפת ממעמקי הארון את המדים הנאציים אשר רכשתי בשוק פשפשים בדיסלדורף כשהייתי שם במסגרת משלחת נוער למצעד החיים. הוא לובש בהכנעה פיג'מת פסים. עד עלות השחר אני פוסעת ברחבי הדירה במגפיים. הוא מתחבא ממני, מנסה לגנוב אוכל מהמטבח, מגניב הודעות סודיות בכלוב. אם אני תופסת אותו, אני שולחת אותו לאמבטיה למשך כחצי שעה, או עד שהוא מצליח לברוח.

אנו מסיימים את הערב מותשים ומלאי רגשות אשמה. הוא מזכיר לי שאבא שלו ניצול שואה, ושהסשן מאוד קשה לו ריגשית. ואני מלטפת את פיג'מת הפסים היפה שלו, ומזכירה לו כמה יפה אני נראית במדים ומגפיים, וכמה קשה לי לדעת שיש לי כזו השפעה עליו.

אבל כל שנה, לפני יום השנה, עולה מחדש השאלה: האם ראוי לקיים את סשן יום השואה המסורתי שלנו?
השנה הטלתי עליו משימה לכתוב טיעונים בעד ונגד לקיום הסשן. להלן מה שהוא שלח לי באימייל (שגיאות הכתיב במקור)

בעד קיום סשן יום השואה המסורתי:
זה מחרמן
זה לא כואב (יחסית)
את מהממת במגפיים
זה יותר מוסרי מסתם לעשות סשן שלא מכבד את החג
אני אוהב לראות טלוויזיה בערב יום השואה

נגד קיום סשן יום השואה המסורתי:
זה לא פופולרי להתחרמן מהשואה בכלוב
זה לא מקובל ללבוש מדים נאציים בכלוב
אנשים בכלוב כועסים עליי אחרי שאני מפרסם פוסטים שקשורים ביום השואה
פיג'מת פסים זה מאוד לא קול
אין שום קשר בין בדסמ ושואה
אין שום קשר בין בדסמ ונאציים
רק אנשים רעים וחסרי לב בכלוב, מנצלים את טרגדיות העם היהודי כדי לספק את חיי המין הפרטיים שלהם.

קראתי את האימייל בקפידה, והבנתי שאכן אני נראית מהמם במגפיים. אז פתחתי עיתון והקפתי בעיגול את תוכניות הטלוויזיה בהן נצפה השנה. רמז: ערבוב של הערוץ הראשון וערוץ עשר. אבל אם תרצו לדעת בדיוק במה צפינו, תיאלצו להתאזר בסבלנות ולקרוא בבלוג.

אוי.
אוי ואבוי.
אוי אוי אוי אוי.

אני חושבת שעשיתי טעות.
אני חושבת שמאסטר כועס עלי.

ובצדק.

טיפשהטיפשהטיפשהטיפשה.

איזו כלבה מטומטמת אני.
זה בכלל מזל שהוא משאיר אותי.


לזכור:
תמיד רגל שמאל קודם!


אויש.

בוקר של שבת ללא שמש מדכא אותי....שמש מאחורי אובך היא כמו שולט עם מסכה....אני שונא מסכות....כשאני שולט אין לי מסכות....את מקבלת מאה אחוז ממני....כנה אמיתי ואוטנתי....השמש היא השולט של הטבע....מאירה את כולם באורה....הדבר היחיד שיציל את היום הזה היא כלבה צייתנית שאוכל לזרוח עליה....ואז זה לא ישנה שהשמש מסתירה את פניה, כי אני אגלה לך את פניי....שיהיה יום מצוין לכולכם.

היום התעוררתי מוקדם....יום שישי הוא יום חשוב והמלאכה רבה....היום שסוגר את סוף השבוע היום היום הכי חשוב....את השבוע אני אסיים כרגיל על חוף הים עם כוס בירה....אין כמו שקיעה....כשהשמש נושקת לים, אני נולד מחדש....יופיו של היקום עוצר נשימה....רק כלבה צייתנית חסרה לי, שתעניק משמעות לשקיעה היפה.....שיהיה יום מצוין לכולם.

אני עוד 9.43 דקות אצלך.
תהיי מוכנה.

אני מיד מורידה את הכלב לפיפי וקקי, כי אולי זה יהיה ארוך, מכניסה אותו למרפסת, מטאטאה את הסלון, מחליפה מצעים, כי מסטר דורש שתמיד יהיו סדינים נקיים, מכינה ארוחה קלה, כי מסטר לא אוהב כבד בלילה, מוציאה את הבירות מהמקפיא ואת הפיצוחים מהמגרה, כי מסטר רואה ספורט רק עם פיצוחים, נכנסת למקלחת, מגלחת טוב טוב, חופפת, מדנטלת, שמה לק, עושה פן ומדליקה נרות. 0.4 שניות לפני הזמן שהוא קבע אני מדליקה טלוויזיה על ערוץ הספורט.

שיט. לא הספקתי להתלבש. אני אצטרך להשאר ככה.
כשהוא דופק בדלת, דופק לי בלב.
בעיקר כי אני מקווה שהוא לא הביא אורחים.

אין לי מה לומר חוץ מ YYY. עד לרגע זה ממש לא הצלחתי להרגע. עד עכשיו אני יכולה להרגיש את הנוכחות שלו לידי ואת נשימתו על עורי המצטמרר.
זו הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד, אבל אין ספק שהיא השאירה בי חותם לעולמים. זה היה סשן הראשון שלי מעולם, הסאשן שאני לא אוכל לשכוח!

הוא פנה אלי ממש כאן בצ'אט, (ותודה לכלובי!) ומיד מן ההתחלה ידעתי שיש בו משהו מיוחד. אמנם אני לא ממש מכירה אדונים אחרים, וזו הייתה אחת ההתנסויות הראשונות שלי, אבל יש דברים שישר מרגישים בלב בצורה בהירה, וכרעם ביום בהיר הבנתי שזה האיש שייחלתי לו וחיפשתי אותו ברחבי האתר.
דיברנו כמה פעמים בטלפון, שם הוא הסביר לי בדיוק מי הוא ומה התפקיד שלו ומהו התפקיד שלי.
סיפרתי לו שאין לי בכלל ניסיון, וגם על מה שאני מפנטזת אני מתביישת לדבר. הוא קטע אותי ברכות תקיפה והזכיר לי שזה הוא מדבר עכשיו. הוא אמר שאין לי מה לדאוג כי הוא אדון מנוסה בעל רזומה מפואר של שפחות, ומיד העביר לי קובץ אקסל עם מספרי טלפון, כדי לקבל חוות דעת ממקור ראשון, וספר זכרונות עב כרס המלא בכתבי הערצה והמלצות. כמובן שנדרשתי לשנן את הכל בעל פה כדי שאם חלילה יקרה משהו לספר (נגיד, ישטף הרחק מכאן בנוזלים שניגרים ממני כשהוא מחרמן אותי) אני עדיין אוכל לטלפן בשעת חירום לסאבית מועדפת ולקבל אוקיי להמשך.

בכל מקרה, מאסטר מצא אותי ראויה להפגש, וקבענו ליום שלישי בערב. למה שלישי? פעמיים כי טוב. YYY! שלושה ימים לא נשמתי מהתרגשות. מיותר לציין כי בו ברגע פתחתי בנוהל צום, כי מאסטר אוהב את השפחות שלו דקיקות ומרוקנות, ופשטתי על חנויות ההלבשה התחתונה, שם קניתי בייבידול בכל הצבעים, כי שכחתי לשאול אותו איזה צבע הוא אוהב, וגם תחתונים, וגם ביריות, שיהיה. סופסוף נפגשנו, ומאסטר הוא שרברב מקצועי וכל כך חכם, וכמובן שהוא יודע מה הוא עושה, ולכן שכששאלתי אותו מה יהיה, והוא אמר שעדיף שזה יבוא בהפתעה לא התווכחתי, מה גם שהחדר המאובזר שלו הרשים אותי מאד, וגרם לי להבין כמה הוא מנוסה וכמה אני בידיים בטוחות.
מאסטר היה מאד רגיש אלי. הוא הכין אותי מראש שהוא הולך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, במיוחד מכיון שזה סאשן ראשון שלנו והוא צריך את הפעם הראשונה כדי לדעת מה שלומי ואיך אני מסתדרת עם הכאב שהוא נותן לי. בהתחלה כשראיתי בפרופיל שלו שהוא אדם רציני, היה לי קצת קשה להאמין, אבל הנה, נוכחתי לדעת שטעיתי. הוא לא משחק משחקים!
מאסטר גם היה מאד מקצועי, והושיב אותי מול מצגת כדי להסביר לי את השיטה שלו לדעת איך אני מרגישה. הוא עבר צבע צבע - מירוק בהיר, ירוק פחות בהיר, דרך צהוב צהבת וצהוב שמש מחייכת ועד אדום קצת פחות בהיר מאד שנהיר לכל שבא הרבה (הרבה!) לפני אדום עגבניה, שלא לדבר על אדום חלודה או אדום יין.
מיותר לציין שגם את הרשימה הזו של הצבעים נאלצתי לשנן, ולאחר כמה בחינות פתע מאסטר חייך חצי חיוך ומילמל משהו על זה שהוא מרוצה. אני חושבת שזו הנקודה שהתחלתי להיכנס לספייס.

מאסטר הבחין שאני מתחילה להתעופף לי, והוא לא רצה שזה יקרה כל כך מהר, אז הוא העיר אותי בסטירה ואמר לי לשכב על הגב. אחר כך הוא קשר לקרסול שלי חוט תיל ותלה אותי מוו בתקרה. בהתחלה קצת פחדתי, אני חייבת להודות, אבל כאמור, מאסטר הוא שרברב מקצועי במקצועו, אז מן הסתם שדברים כאלה הם עניין של מה בכך.
עוד לא התרגלתי לראות את מאסטר הפוך, והוא כבר התקדם בסשן בשצף קצף. לפני שהבנתי מה קורה ראיתי אותו לוקח מספריים וגוזר לי את התלתלים. בהתחלה לא ידעתי איך להגיב, ורציתי לבכות, אבל עמוק בלב שיננתי והזכרתי לעצמי שאני השפחה ומאסטר יודע מה הוא עושה.
מאיזו סיבה לא מובנת הוא השאיר לי את הפוני שמירו הספר השכונתי שיכנע אותי לעשות תמורת שלוש מאות שקלים, וירק לי לתוך העין. כשראיתי אותו במעומעם דרך הרוק שלו, ואת התלתלים הבלונדיניים שלי על הרצפה, התחלתי להרגיש מה זה להיות סאבית אמיתית ומתמסרת ונרגעתי קצת.
אחר כך בלי הכנה, מאסטר שפך עלי קצת מים רותחים. הוא אמר משהו על כאב אבל אני כבר לא כל כך הצלחתי להבין מה שהוא אומר לי, אז הינהנתי כדי שלא יחשוב חלילה שאני לא מקשיבה.
אחר כך הוא קשר אותי למיטת מסמרים שיש לו בחדר כדי להרגע, ואמר שהוא יוצא לקצת זמן, אבל לא לדאוג, הוא עושה מעשה לפנים משורת הדין, ומשאיר את הנייד שלי לידי, ושהוא באופן חד פעמי מרשה לי להתקשר אליו אם אני צריכה משהו. (בכל מקרה, סיישן זה סאשן!). אני הקשבתי לו מלאת אהבה והתמסרות, וניסיתי לדבר רק שהמסקנטייפ הרחב שהוא הדביק לי מקודם על הפה הפריע לי לומר לו שהבנתי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל כשהרגשתי גל של מי קרח שוטף אותי הבנתי שמאסטר חזר, וכנראה שהתעלפתי. הייתי כל כך גאה בעצמי! לא משנה כמה סבלתי, או כמה הציקו לי הנמלים ברגליים, או זה שהיה לי קצת לנשום, עמדתי במשימה בגבורה. גם מאסטר הסתכל אלי בעיניים אוהבות ואמר הפעם בפה מלא (!!) שהוא מרוצה ממני, אבל שזה לא יעלה לי לראש.
מאסטר שאל אותי אם אני באמת סומכת עליו, ובפרצופי הקירח והסתום במסקנטייפ הצלחתי לומר שכן.
"יפה!" הוא אמר, והעמיד מולי כפית, מברג ומי חמצן. תיק תק ונפרדתי לשלום מעין שמאל. מאסטר מיד שם אותה בצנצנת עם פורמלין כדי שתישאר לי למזכרת (בקרוב, אצלי באלבום!!! }{}{). קצת כאב לי, אבל לא רציתי לומר כלום, אבל מאסטר הוא אנושי ודואג, והכריח אותי לשים פלסטר. (איזה קוקי :):):))
אה, הוא גם הירשה לי לגמור חופשי חודשי, זו הסיטואציה בה גיליתי שאני מולטי (תודה מאסטר!! מואההההההה!).
הוא אמר לי שאני מתמודדת יופי, אבל זו לא חכמה כי זו הייתה רק תחילתו של הסשן לחימום הקנה.
קצת נבהלתי, אבל מאסטר קורא אותי כמו ספר פתוח, ושם לי קצת אבי ביטר בישביל להירגע. (איזה רומנטי זה היה. הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות כשברקע " הייתה ביננו אהבה תהורה/
לך נתתי את הכל נערה/ לא שחכתי מעולם את יום הולדתך/את היית מלכתי לא חסכתי מימך." מילים ולחן - אבי ביטר).
אחרי שנירגעתי, מאסטר העמיד מולי כמה כלים של שרברבים עם שמות סקסיים, ואין מה לומר. כל כך הופתעתי עד שלא שלטתי בעצמי וגמרתי בלי אישור. (מאסטר, אם אתה קורא את זה, אני עדיין מצטערת..). הוא אמר שהוא הולך לגזום לי את הגפיים כי ככה מזהים סאביות טוטאליות ואמיתיות. כמובן שאני רציתי להוכיח לו, אז גם לא היה לי קשה להתחנן לכך כי זה מאד שקסי בעיני מאסטר. זאת אומרת, רק במבט יכלתי להתחנן, אבל השתדלתי לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה. איכשהו במהלך הסאשן קרתה למאסטר טעות קלה והפטיש שהוא החזיק ביד עף לכיוון שלי וקצת פצע לי את הפרצוף, אבל גם כאן נשמתי עמוק את הכאב פנימה. שיננתי לעצמי להתמזג עם הכאב ולהיות אחד עימו. אין מה לעשות. טעויות קורות, ולסלוח זו מעלה אלוהית (א. גולן) ובכלל הוא היה כל כך יפה בחצי האישון שנשאר לי שנמסתי כבר כולי.
אני לא יודעת למה הוא התמהמה, אבל ההמתנה מרטה לי את העצבים. אף פעם לפני כן לא רציתי שיכרתו לי את הידיים והרגליים, אבל עכשיו כל כך רציתי כדי לעשות אותו גאה בזונה הקטנה שרוצה נורא להיות שלו כבר ולעבור בהצלחה את המבחנים, שרק הסתכלתי עליו בחצי העין שנשארה לי והתחננתי בשקט מבעד למסקנטייפ.
אחרי שהוא בעדינות וברוך הלב שלו, הקפיד לגזום לי כל איבר בתורו (הרי, אם הוא יגמור את הכל בבת אחת איפה הפאן פה?!) ואני כבר מזמן מזמן לא הייתי נוכחת בחדר, אוי אלוהיייייים איזה ספייס זה היה! הוא החזיק אותי בפוני וגרר אותי למקלחת (תוך כדי שאני משתדלת כמובן לא לתת לדם ללכלך את הרצפה, הרי כולנו יודעים מי תצטרך לנקות את זה...) ושטף אותי בעדינות מכל הדבק של המסקנטייפ ומה שנזל לי מבעד לפלסטר על העין, ואחר כך חיבק אותי חזק כל כך שחשבתי שאני עומדת להתפרק!
איזה אפטר קייר. ידעתי שאני משהו מיוחד עבורו כשהוא הרים אותי בידיים (ממש ככה!) ותלה אותי ליבוש בסבלנות אינסופית ואחר כך הלך לישון.


YYY, מה אני אגיד לכם. איזה חיבור מצויין שהיה בינינו. אני קצת מתביישת לומר אבל אני חושבת שאני קצת מתאהבת... זה היה כול כך רומנטי, ואפילו מאסטר אמר שזה היה לא רע יחסית לסיישן ראשון.
מאסטר אמר שכעת תתחיל תקופת מבחנים, ואכן, אני מקווה לעבור אותה.

סאביות שמעוניינות להצטרף אלינו, ניתן לפנות אלי בשמחה. (יכול להיות שיקח לי זמן לענות מכיון שאני מקלידה באמצעות תכנה חדשנית שעובדת על מצמוץ, אבל זה שווה את זה!!!!!!!!!11).

אני מאחלת לכולם כניסה חלקה ומשמעותית לעולם הזה, כמו שהייתה לי.



עדכון!!!!!!!!!!!!!!!1
מסתבר שגם מאסטר כתב על הסאשן שלנו, והוא מרשה לי לשים לינק!!
קבלו 😄
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=135153&blog_id=36392

שוב מתחיל לו יום....חשבתם פעם על העובדה שכל עשרים ואrבע שעות מתחיל יום....המחזוריות הזו היא אספקט עמוק של הנפש שלנו....גם נפש הכלבה הצייתנית כמהה למחזוריות....נוכחות של אדון שהוא כמו שמש....זורח במרווחים קבועים....יש לי כל כך הרבה להעניק....רק כלבה צייתנית חסרה לי שתיתן משמעות ליום החדש....ובכל זאת....יש לי הרגשה טובה לגבי היום.