לפני 16 שנים. 11 במאי 2008 בשעה 20:42
|
|
|
בכל רשת סופר-פארם, אין ולו חוקן אחד לרפואה.
אני חוזרת לכתוב אליכם בעידודו של המאסטר שלי.
לא עידכנתי אתכם במהלך העניינים מאז הסשן הראשון ["כנסו, כנסו" - זוכרים? ;)] ואני חשה חובה לעשות כן, ולו רק משום כל התגובות הדואגות (פה בבלוג ובפרטי), האיחולים והפרגון הגואה.
אם כן, מעט עדכונים :
אחרי הסשן הראשון, מאסטר ואני התקרבנו אפילו יותר. במשך כמה ימים הוא טיפל בי ודאג לי, ממש כמו שדואגים לרכוש שלך, נגיד מכינים את הרכב לקראת נהיגה בחורף, או לוקחים את הכלב לחיסונים ושמים לו קולר נגד קרציות. כמה ימים שכבתי אצלו על הספה המפנקת בסלון עד שהסימנים קצת הבריאו. מאסטר הסביר לי שהוא חייב לדאוג לי שאהיה תקינה כי חשוב שיהיה לי נעים וטוב איתו, אבל בעיקר בעיקר כי מה הוא כבר יכול לעשות עם ציוד לא תקין חוץ מלהזדכות עליו?
אני הייתי טובה ממש ולא התלוננתי גם כשממש כאב לי כשהוא חיטא לי את העין המשפריצה או את הגדמים, והסתכלתי עליו במבט מלא הערצה. אני יודעת שרבים מכם יחשבו שהוא לא דום אמיתי כי הוא דואג לי ככה, אבל אני יודעת כמה הוא אמיתי (ואיכותי גם), וכמה הוא יודע מה הוא עושה (הוא שרברב מקצועי, אני מזכירה לכם).
מאז עברו הרבה מים ודליי ספונג'ה בביתו של מאסטר (כן, כן. הוא הצליח לחבר לי בחזרה את הגפיים, ואפילו השיער התחיל לגדול שוב! איזה קוקי :)) , ומאסטר העניק לי המון כאב, ועם זאת המון אהבה ודאגה (למשל פה . הסיכות אגב, מחזיקות יופי. תודה לקוראת *** על הטיפ.) ואנחנו התקרבנו מאד, ואני קצת מתביישת לומר, אבל אני כבר ממש מאוהבת. מאסטר כבר הפך להיות חלק בלתי נפרד מן היום יום שלי.
אני ביקשתי ממנו שנתקדם צעד במערכת היחסים בינינו כי נדמה לי שהוא מחבב גם אותי, והוא אמר שאכן הגיע הזמן. אני בהתחלה קפצתי מהתרגשות, ולרגע שכחתי את המקום שלי (לרגליו) וקפצתי עליו, שוכחת בכלל את החיבור הזמני של הידיים שלי שעוד לא התאחה.
מאסטר כמובן אסף אותי כדי שלא אתפרק שוב, והזכיר לי שאני חייבת להיזהר. כמובן שהוא לא רוצה שאני אתחיל להתפרק שוב, אבל בעיקר הוא רוצה שאני אזכור שאם אני לא אזהר הוא יפרק אותי בעצמו.
אני סוטה.
YYY! אני למדתי משמעות חדשה למשפט "Be carefull what you wish for".
יום אחד בשבוע שעבר אני מקבלת מסרון* ממאסטר שאומר שהנה הגיע הרגע להכנס לחיי היום יום שלי, ושהוא נמצא בעבודה ושהוא התחרמן נורא בגלל איזה שתי שותפות לדירה שהיתה להן סתימה בשירותים ופתחו לו את הדלת בלי בושה בתחתונים, ואל מי הוא יפנה אם לא אל השפחה הנאמנה שלו שמוכיחה את עצמה בכל יום מחדש בהתמסרות אינסופית ובאהבה שלא נגמרת?
המסרון שלו תפס אותי באמצע יום העבודה באמצע חול המועד פסח (שחשבתי) שבא עלינו לטובה. בהתחלה רציתי לומר לו שכמובן שאין דבר חשוב יותר ממה שהוא צריך באותו הרגע, אבל חנות הבגדים בקניון שאני עובדת בו עמוסה מאד בחול המועד ואין לי רגע לחשוב על מה אני יכולה כשפחה מסורה וחרופה לא פחות לעשות כדי להקל על מאסטר את הכאב שהוא תוצר לוואי בלתי נמנע של העבודה (הסקסית ביותר, יש לציין!!!) שלו.
ניסיתי לשלוח לו הודעות על כמה שאני אוהבת אותו, או כמה שאני רוצה שהוא ידפוק אותי פה בחנות בין הקולבים במחסן. בהודעה אחרת סיפרתי לו שוב את מהלך העניינים באחד הסשנים שלנו והזכרתי לו כמה שנזלתי (בעיקר בין החיבורים המחכים להתאחות) , אבל שום דבר לא הצליח לגרום לו לעזוב את הכל באמצע היום ולהרשות לי למצוץ לו כמו שהוא לימד אותי בשירותים של הקניון.
בהודעה אחרת ציטטתי לו את השיר שהוא שם לי בפגישה הראשונה שלנו ( " הייתה ביננו אהבה תהורה/ לך נתתי את הכל נערה/ לא שחכתי מעולם את יום הולדתך/את היית מלכתי לא חסכתי מימך." מילים ולחן - אבי ביטר.) ואני קצת נבוכה להודות שכל כך התחרמנתי מעצמי שבלי לחשוב פעמיים ביקשתי ממאסטר אישור לגמור.
מאסטר מיד חייג אלי ושטף אותי נמרצות. הוא לא הבין איך אני יכולה לבקש ממנו לגמור כשהוא בעצמו ממתין לגמירה שלו.
מיד הבנתי מה עשיתי והרגשתי איך עיני נקרעות מאימה ולחיי מסמיקות מבושה ועוד באמצע החנות כשבלונדינית אחת מתעקשת לשאול אם יש לי את המכנסיים במידה שלושים ושמונה, כאילו היא לא רואה את המצוקה שנקלעתי אליה.
מיד מאסטר אמר לי שהוא מצפה שאני אתקן את העניין, והוסיף שאסור לי לגמור עד שאני לא מצליחה לעשות כן.
אני עוד עומדת מבולבלת, נסערת ולא יודעת מה לעשות וברקע הבלונדינית ממשיכה להציק עם השלושים ושמונה שלה עד שחטפתי איזה מכנס מהקולב וזרקתי עליה.
אורטל אמרה שהיא הולכת לאכול משהו ופתאום הבריק לי רעיון. אורטל הרי אוכלת רק ירקות ואני שמתי לב לעניין צורת הירקות שהיא אוכלת, ומיד מלמלתי משהו על זה שאני צריכה משהו מהסופר ורצתי למטה.
בערך ארבעים דקות אחר כך (בכל זאת זה היה יום חמישי) חזרתי מהסופר ובשקית שלי אוצר - גזר, קישוא, מלפפון, כרשה, חציל ודלורית.
מי חשב ששבעה שקלים ושלושים ותשע אגורות יפתרו ככה את כל הבעיות שלי?!
התקשרתי למאסטר בגאווה לספר לו על מה שקניתי, והוא וידא שאני יודעת מה לעשות עם כול מה שקניתי ושאני זוכרת לשטוף את הירקות טוב טוב כדי שאני לא אחטוף איזה משהו (איזה בו?בי :)).
מה אני יכולה לספר לכם. עגבניה זה ורוד בייבי לעומת הצבע שהלחיים שלי קיבלו, בהתחלה מהמבוכה כשהוא ביים אותי דרך טלפון הדור השלישי המשוכלל שהוא קנה לי (כדי שיוכל לראות אותי תמיד, ולשמור אותי קרוב, מזתומרת? :)) מה להחדיר קודם, ולאיזה חור (רמז - את הדלורית לא מצצתי, ולא הכנסתי לכוס. אאוצ'!!!) , תוך כדי שהוא כל הזמן מזכיר לי שזה קורה בשרותים של הקניון ואיזו זקנה דופקת לי על הדלת כדי שאני אשחרר את התא (מזל שהוא לא רצה שאני אכניס גם את הזקנה LOL. אופס ;)) , ובערך בזמן שהדלורית ומיד אחריה החציל כמעט ונעלמו אל כיוון המעי הגס, הרגשתי איך אני נכנסת לספייס.
פתאום - הפתעה! מישהו נכנס אלי לתא. אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל פתאום ראיתי מולי את מאסטר האהוב שלי.
בלי לחשוב פעמיים ועל המעיים שלי שעומדים להתפוצץ ירדתי על הברכיים ונישקתי לו את המגפיים. כל כך זכיתי במאסטר שלי.
שמה בשירותים של הקניון, עם הזקנה שעוד דפקה על הדלת ושאלה אם טבעתי הוא החזיק אותי מהפוני שנשאר ארוך ודחף לי את הזין לתוך הגרון תוך שהוא שואל אותי "מי הבסטיונרית שלי? אצל מי המלפפון מלמיליאן? אצל מי האבטיח הכי מובחר???" ואני שפחדתי שהוא הביא איתו גם אבטיח הסתכלתי עליו בעיניים דומעות וניסיתי לאמר בלי מילים שאני (אני, מאסטר! אני. )
אני יודעת שדמעות מחרמנות אותו כי מיד אחר כך הוא גמר בפרץ אדיר לתוך הגרון שלי, והרשה לי לנשק לו שוב את המגפיים הרגשתי שאני ממש נמסה ולא היה לי אכפת בכלל שהרגשתי שהחיבור של יד שמאל הולך ומתרופף ומעין שמאל חוזרים הטיקים שלפני השפריצים (ממש כמו השקט שלפני הסערה).
מאסטר עשה לי סשן במגרש הבייתי שלו (שרברב מקצועי במקצועו וכולי) ופתח לי צוהר נוסף לעולמו, על האפטרקייר אני אפילו לא אתחיל לספר 😉
אוי מאסטר,
[b]
גבר עושה כלים / ש. ארצה
גבר עושה כלים דרך מסננת
בין סכין ומזלג
הוא מסבן קערה מעורפלת
הוא מקרצף
הוא שוטף במים
אל תהיי כועסת הוא מאוהב
תבואי אליו לפעמים
הוא נרגע כשאת פה
יש לו דרכים משונות
את אוהבת אותו
גבר שוטף לפעמים דרך מסננת
מקרצף ת'ריצפה
נפצע בעורפו משריטת ציפורן
נצבט בישבן
רוק ניגר על גבו
אל תהיי כועסת
הוא מאוהב
הוא בא אלייך לפעמים
את נרגעת כשהוא מלקק
יש לו דרכים משונות
לומר לך שהוא אוהב
יש לפעמים אבק מצטבר במסננת
כמו בוקר הביל
ואין תרסיס על השיש
ואף אחד
את חושבת עליו
וחתול בעשב
משתין עכשיו
שיבוא אלייך פתאום
ישתוק, ילקק
יש לו דרכים משונות
לומר לך שהוא אוהב
[b]
רציתי פעם אחת לחוות מציצה סוף, אבל סוף, פה אחד על הביצים, פה שני עמוק בגרון, חשבתי לעצמי, משימה ראויה לכלבתי החרופה.
מיד ירדה הוראה לביצוע, "תביאי לנו משהיא לשחק איתה ושתהיה ונילית, כי כול מה שאני רוצה זה מציצה ולא עוד אחת חרופה שתתחרה בך", היא אמרה ישר "רעיון יופי, רק מאסטר זה ייקח לי קצת זמן לארגן".
אחרי כמה ימים היא באה אלי הביתה, שני אנשי תאורה, תפאורן, תלבושת וצלם וכול זה במחיר מציאה, שאלתי "למה?", היא אמרה "מאסטר, כבר שכחת, וניליות לא רוצות מנטאלי, או שוט גדול וסימנים כחולים, מעניין אותן דברים אחרים."
הצטלמתי, יצאה יפה התמונה שלי בבגדי אציל צרפתי.
עברו כמה ימים והמציצה המיוחלת עוד לא יצאה לפועל.
חשבתי שאני אברר, שאלתי אותה "מה קורה?"
אמרה "התוצאות של הסקר שוק עוד לא חזרו."
יום אחרי זה חזרה אלי " הסקר שוק אומר שהבגדים של האציל הצרפתי השאירו תחושה עזה של גאות בפרופיל."
"ומה זה אומר? " שאלתי.
"שהורדתי את התמונה של ההומו מהפרופיל שלך, מאסטר?"
"ומה עכשיו?" שאלתי,
"עכשיו" היא הסבירה "תמונה עם אוטו, אדום, ספורטיבי, חליפה, שעון, שתצא גבר גבר, כדורגלן שווה"
בחיי שלא האמנתי, אבל יום אחרי זה היא נוחתת במרצדס אדומה לאסוף אותי לקניות, שעה אחרי זה אני חבר של כול אפנת "***" , כמה סיכות תקעו בי חשבתי שאני באמצע סשן, אבל היא חייכה ואמרה "זה תמיד ככה עם סיכות רפואיות פה, דואגים ללקוח"
בערב התקשרו ממשרד ראש הממשלה, לברר האם אני השחקן גולף שהיה לו סבא ישראלי פעם, אהוד, הם הסבירו לי, ממש צריך מישהו לברך, מסתבר שיצאתי דומה לאיזה אחד שהם ראו פעם בפרסומת לשעון.
ניסנו לנחש מה וניליות מחפשות, התנדבתי שבוע בגן ילדים של האחיין שלה, והצטלמתי עם ילדים קטנים, התגובות היו רעות, זה לא אשמתי שהילד ההוא הרביץ לי עד שקשרתי אותו באמצע הגן למקל מטאטא.
הצטלמתי במטבח (החברים שלה נורא נהנו מארוחת הגורמה שבשלתי) כי היא אמרה ששפים זה אין, תראה את סטפן ועם מי הוא יוצא היום.
מסתבר שלהגיש סושי על נערה ערומה לא עובר טוב באתרי ונילה.
"אין ברירה" היא אמרה, "צריך לכתוב בדיוק מה מחפשים"
בערב היא בא אלי חפוית ראש, "מאסטר" היא אמרה, "גירשו אותנו מהאתר, אסרו לכתוב מציצה, זיון, ובדס"ם בפרופיל", נשברתי, שלחתי אותה בחזרה לכלוב, תביאי חרופה וזהו.
מה כבר רציתי? שתי בנות ומציצה טובה אחת.
נ.ב. מישהו רוצה לקנות מרצדס אדומה?
אדוני החליט שלפרסם פוסטים כל חמש שעות זה לא מספיק מנטלי. הוא אמר שאני נהנית מתשומת הלב (ואני לא אמורה להינות, רק הוא) ושאני עושה את זה בלי כוונה אמיתית (שזה ממש לא נכון). בגלל זה לא שמעתם ממני כבר 24 שעות, ואני מתנצלת על כך קוראיי היקרים. במקום זה הוא הורה לי, כל חמש שעות, לעמוד ליד ברז זורם, לשים את יד ימין תחת מים קרים, ולחשוב עליו. מיד לאחר מכן אני צריכה לתאר את הערצתי אליו בשבע מילים בפנקס קטן. פעם בשבוע הוא יבדוק את הפנקס ויחליט איך הייתי. זה באמת הרבה יותר מנטלי. קודם כל, אני צריכה להיות ליד ברז. (הכי מגעיל זה בשירותים של הרכבת, אני שונאת את המים שם). דבר שני, אף אחד לא יודע מה כתבתי בפנקס, כך שזה ממש תלוי רק בי. וזה ממש ממש מנטלי. דבר שלישי, גם אני צריכה לחשוב עליו. וזה גם נורא מנטלי. היום הראשון עבר בסדר. חוץ מלהתעורר בשתיים בלילה, זה קשה. כי אני לא ממש יכולה לשים שעון מעורר. אז ביקשתי מחברה טובה שתתקשר אליי, כאילו קרה לה משהו רע. זה עבד מצוין. אבל היא היתה צריכה לשים שעון מעורר. עכשיו היא יכולה, כי בעלה במילואים. אבל הוא יחזור עוד שבועיים, ואני לא יודעת מה לעשות אז. בפעם האחרונה שאדוני הטיל עליי משימה יומיומית זה נמשך שבעה חודשים. זה לא שהוא איטי, הוא נורא מעמיק. מעמיק. זו מילה טובה, אני צריכה לזכור לכתוב אותה בפנקס. בינתיים, עד שאני אתרגל לביקורת השבועית, אני צריכה כל יום לצלם את הפנקס ולפקסס לו. אני עושה את זה בעבודה, זה ממש לא ביג דיל. אבל גם זה מנטלי. כי אני צריכה לשקר לבוס שלי שאני יוצאת להפסקת סיגירה, ולהתגנב למחלקת חשבונות ולפקסס שם, כי יש להם פקס מאפן, ישן כזה, שלא מוציא דוח אישור עם הקטנה של העמוד הראשון. אתם יודעים למה אני מתכוונת. אני מודה שהרבה יותר אהבתי את המשימה הזאת כשהיא היתה בבלוג. אני מרגישה לבד ליד הפקס, וקצת מסריח במחלקת חשבונות. כאילו מישהו שפך דלי מים על השטיח, וזה אף פעם לא ממש התייבש. אני חושבת שהם אף פעם לא פותחים את החלונות שם. אבל כולם נחמדים אליי. החלטתי, שאם ישאלו אותי למה אני מפקססת שם אני אגיד שזה בדיקות של רופא. וחוץ מזה זה רק עד שאדוני יסמוך עליי עם הפנקס. הוא אמר לי לקנות פנקס עם מאה דפים, ולצופף ככה שכל שבוע יתפוס עמוד אחד בלבד. 100 שבועות זה בערך שלוש שנים. אלוהים. שלוש שנים להרטיב את היד כל חמש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה זה יעשה לעור שלי. אני צריכה להתייעץ עם הקוסמטיקאית לגבי קרם ידיים טוב. אבל הכל בשביל אדוני. הסיבה השניה שאהבתי יותר כשזה היה בבלוג היא שככה יצאו לי מלא פוסטים והיה לי בלוג פעיל. ועכשיו אני צריכה לחשוב מה לכתוב. וקשה לי לכתוב. עד שיוצא לי משפט, יוצאת הנשמה. בגלל זה הפוסטים שלי קצרים ומתומצתים. כי ככה אני חושבת. בעצם בלוג שלי זה יותר שירה. כן, ככה חשבתי לי. אולי זה לא בחרוזים, אבל זה קצר, אז זה שירה. אבל עכשיו כשאני יכולה להעריץ את אדוני רק בפנקס, אז אין לי מה לכתוב בבלוג. וזה ממש מבאס. כי כשלא כותבים בבלוג יותר משבועיים, כולם שוכחים אותך. ואחרי חודש הם בטח מוחקים אותך מהמועדפים. וזה קצת עצוב לי. אז ביקשתי רשות מאדוני לכתוב דברים לא קשורים, ככה תמונות מחיי, בבלוג. הוא נתן לי רשות, אבל אמר, לא יותר מחמישים מילים לפוסט. כן אדוני, אמרתי בהתכוונות, אבל בלב בפנים שמחתי. גם אם הייתי נורא רוצה. לא הייתי יכולה לכתוב יותר.
אין חכם מתחשב, ומדהים ממנו, ואני רק שלו.... רק שתדעו.
(הטלפון הסלולרי מעיר אותי. "מה השעה?" הקול בצד השני אומר. מיד כשאני מזהה את קולו של אדוני אני מזנקת מהמיטה וכורעת על ברכיי בפינת החדר.
"שלוש לפנות בוקר, אדוני" אני לוחשת.
"מה היית אמורה לעשות בשתיים בלילה?"
"לפרסם לך פוסט הערצה, אדוני" אני עונה.
הוא שותק. ואני אומרת בקול קטן וחלוש "נרדמתי, אדוני, אני ממש מצטערת"
"מתי אמור להתפרסם הפוסט הבא?"
"שבע בבוקר אדוני"
"תכווני שעון"
"כן אדוני"
"ורק כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, את ישנה הלילה על הריצפה."
ואז הוא מורה לי להביא קערת מי קרח מהמטבח, ולטבול בה את היד שלי.
"ככה את ישנה, על הריצפה, עם יד בתוך קערת המים. אני מניח שלא יהיו לך בעיות להתעורר בזמן."
הוא מנתק.
אני מתמקמת לי על השטיח הקטן ונרדמת כולי מאושרת. לא רק שאדוני שם לב שפיספסתי פוסט, הוא גם טרח להתקשר, ולדאוג שלא אפספס את הבא. הוא כל כך טוב אליי.
עוד לפני שהשעון מצלצל, אני מרגישה יד מלטפת לי את הגב.
"מה את עושה שם מותק?"
אני מפנה את ראשי, מזייפת חיוך ואומרת "שוב כאב לי הגב"
"אוי מתוקה שלי, אנחנו חייבים לקנות מזרון חדש"
"דווקא נוח לי על הריצפה, והמורה שלי ליוגה אומרת שזה נורא בריא"
הוא מלטף אותי בחיבה, ופתאום הוא שם לב לקערת המים.
"מה זה?"
"היה לי חם"
"די. מספיק. אני לא יכול יותר. לא ייתכן שתסבלי ככה. ביום שישי אנחנו הולכים לקנות מזרון חדש ומזגן, וזה סופי. עכשיו בואי ואני אפנק אותך קצת"
המוח שלי מתחיל ללרוץ במאה ועשרים קמ"ש. השעה שבע ודקה, אם אני לא מפרסמת פוסט תוך עשר דקות, אני אאכזב את אדוני. וכשבעלי יורד לי זה עניין של חצי שעה לפחות. חוץ מזה, אני לא מצליחה לחשוב על דרך להעלים באלגנטיות את האטב אשר נח לו שם במקום אינטימי, מזכיר לי כל דקה ודקה כמה אני אוהבת את אדוני.
אני מנשקת אותו, בחושניות מזוייפת, ואז הודפת אותו "לא לפני שאתה מתקלח ומצחצח שיניים" אני אומרת בטון מתפנק אך תובעני. "לא באמת חשבת לרדת לי כשאתה מריח כמו כביסה ששכחו במכונה יומיים?"
הוא קם להתקלח (אני כל כך אוהבת שהוא עושה מה שאני אומרת לו), ואני מתגנבת למחשב. כשאני מסיימת את הפוסט, אני נורא גאה על בחירת המילים שלי, ההבדלים הדקים בין "חכם" "מתחשב" ו- "מדהים" מתארים אותו כל כך טוב. אני נורא רוצה לסמס לו. אבל אסור לי.
אני מקווה שאתה קורא, אדוני)
הוא נוגע במעמקי נשמתי.... רק שתדעו.
אדוני הטיל עליי עונש על כך שאיחרתי בעשר דקות בפוסט הקודם. על כל דקה איחור, אסור לי לסמס לו במשך שנה. כבר עכשיו אני מתחילה לספור את הדקות הימים החודשים והשנים עד שבעוד 10 שנים, במאי 2018, אוכל לסמס לו שוב.
(אדוני, אני ממש מתנצלת על האיחור בפוסט הקודם, ומקבלת את העונש שהטלת עליי במסירות ואהבה, אני יודעת שאני צריכה להשתפר, ולהשתדל יותר, אני מבטיחה לא לאכזב אותך יותר)
לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.... סתם שתדעו
(סליחה אדוני, אני יודעת שעברו קצת יותר מחמש שעות, והבטחתי פוסט כל חמש שעות בדיוק, אני יודעת מה המחיר של כל דקת איחור, ואני מבטיחה לדייק בפעם הבאה)
