הבלוג של Satira - זין בעין

בתשע וחצי בדיוק

לפני 16 שנים. 3 באוגוסט 2008 בשעה 9:49

ישבתי על המיטה והבטתי בה. הבטתי ברגליים המפושקות, בבטן הרכה, בשדיים החמודים שלה, בפה החסום, בלחיים שטופות הדמעות. ניסיתי לדמיין את העיניים שלה מתחת לכיסוי. ניסיתי לדמיין איך היא מרגישה. כשחלפתי לידה בדרך למטבח התחככתי בה קלות. הגוף שלה נצמד אליי. התנועה הקלה הזאת, כמעט בלתי מורגשת, שימחה אותי מאוד. החלטתי להקל עליה מעט, מכיוון שידעתי עכשיו שאנחנו יכולים להמשיך עוד זמן מה. הבאתי כוס מים מהמטבח. הוצאתי את התחתונים מהפה שלה ונתתי לה לשתות. ליטפתי לה את הלחי, והיא התרפקה עליי בחום. כשהבאתי את כוס המים השניה היא ניסתה לסמן לי שהיא כבר לא צמאה. "תשתי" אמרתי לה בשקט. היא שתתה. שוב ליטפתי לה את הלחי, העברתי אצבע על השפתיים שלה, חבקתי את צווארה בידי והגשתי אותה אליי לנשיקה ארוכה ורכה. ואז שיחררתי לה את הידיים והרמתי אותה לעמידה. הנחתי את כף רגלי על מושב הכיסא, כדי שלא יתהפך, עד שהיא התייצבה. היא עמדה לה שם בפישוק, עם שתי רגליה קשורות לכיסא. ולא יכולתי שלא ללטף את הסימנים על הישבן שלה. וכשהתחלתי ללטף, לא יכולתי שלא קצת לצבוט כדי לראות אם זה עדיין כואב. היא התפתלה לי טיפה בין הידיים, וזה הצית אותי. לחשתי לה להתכופף קדימה ולהניח את ידיה על המיטה. ואז עמדנו ככה שנינו לאיזה רגע. היא מכופפת קדימה, ברגליים קשורות לכיסא, ואני עם כף רגלי הימנית על מושב הכיסא, תומך במותן שלה באמצעות היד השמאלית. המשכתי ללטף את הישבן המסומן, כאשר הליטופים הופכים אט אט ללישות, ולישות לצביטות, והצביטות להצלפות. אנחותיה הפכו ליבבות, יבבותיה לאנקות, וכשהאנקות הפכו לצרחות, הורדתי את עוצמת ההצלפות עד שחזרתי לליטוף. חיכיתי שהיא תרגע קצת ותתייצב לפני שעזבתי אותה. ואז נזכרתי למה בכלל הקמתי אותה מלכתחילה. מושב הכיסא היה לח מהזיעה שלה, ועכשיו גם קצת מוכתם בטביעת הנעל שלי. ניגבתי אותו מעט עם המגבת הראשונה, קיפלתי אותה לארבע בקפידה, והנחתי אותה על הכיסא. מעליה הנחתי מגבת נוספת, הכי רכה שמצאתי, שכיסתה את המשענת ואת המושב. הרמתי אותה חזרה בעדינות והושבתי אותה. המגע הרך של מושב הכיסא שחרר ממנה תנועה קלה של רווחה והתרפקות. ואז קשרתי שוב את ידיה, הפעם כל יד לרגל אחורית של הכיסא. ושוב היא שם, מפושקת, קשורה, מכוסה, מותשת. (So when you get out of the hospital let me back into your life) חזרתי למיטה, נשענתי על הכרית שחיכתה לי שם, והמשכתי להביט בה. היה קל הבחין בחוסר הנוחות שהתעוררה בה קצת אחרי תשע. אפילו יכולתי להבחין (נדמה לי) בהתלבטות שמשתלטת על הפנים שלה. בלי לקום מהמיטה שאלתי אותה "את שוב צריכה להשתין?" היא אמרה "כן" ואפילו הוסיפה "בבקשה" בקול קטן. "תשתיני, בשביל זה יש לך את המגבת". היא לא ענתה, ולא זזה. ידעתי שהיא מחשבת בראש את הסיטואציה ושוקלת היטב מה היא יכולה לעשות. "אל תתאפקי מותק" אמרתי בקול רך "ראשית זה לא בריא, ושנית, את הרי יודעת שאני לא משחרר אותך עד שאת לא משתינה". המשכתי לשבת על המיטה בשקט, והבטתי בה מרותק, עוקב אחרי כל שינוי קטן שחל בה.
בתשע וחצי בדיוק, ריח מתוק של שתן מילא את החדר.

1

צידה השני של השעה שמונה

לפני 16 שנים. 2 באוגוסט 2008 בשעה 17:23

הוא אמר לי לבוא בשבע ולא דקה מאוחר יותר. אני אוהבת כשהוא קשוח איתי, שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא תמיד מתכנן הכל מראש, יודע איך הולכת להיות כל שנייה בסשן. זה גורם לי להרגיש קטנה כל כך. פחדתי לאחר. הוא הדגיש שאגיע בזמן ולא נתן שום הוראות נוספות. אז הקדמתי. מה שבטוח בטוח. סימסתי לו מלמטה: "מאסטר, הקדמתי. אפשר בבקשה לעלות או שאני צריכה להשאר בחוץ בקור?". הוא סימס לי בחזרה שאני יכולה לעלות. מוזר היה לי שלא אמר איך בדיוק לעלות אבל הנחתי שזה חלק מהתכנון. תמיד יש לו תכנון. יש משהו מרגש באיך שהוא קורא אותי ויודע בדיוק איך לפרוט לי על העצבים. הוא יודע כמה מביך אותי ללכת לא לפי הוראות, הוא יודע כמה אני צריכה שיגידו לי מה לעשות, והוא מתעלם מזה בכוונה. יכולתי להרגיש אותו חושב עליי בשתי הדקות שלקחו לי לעלות אליו לדירה. כאילו הוא צופה בי מלמעלה. ההרגשה הזו משגעת אותי. והפעם, בגלל שלא נתן הוראות מיוחדות, הרגשתי חשופה עוד יותר. היה לי קשה לטפס את כל המדרגות עם הנעליים והתיק ומשקפי השמש שלא העזתי להוריד אפילו בחדר המדרגות כי הוא לא אמר לי להוריד. דפקתי על הדלת שלוש פעמים והלב שלי החסיר שלוש פעימות. מי יודע מה הוא תיכנן לי הפעם? הוא הכניס אותי וסגר אחרי את הדלת. "עוד לא שבע" הוא אמר, מביט הישר לתוכי. התנצלתי והוא העמיד אותי בפניי לדלת, מותיר לי זמן לחשוב כמה מטומטמת הייתי כשאיחרתי. זה הרטיב אותי מיידית. הוא הריח שאני רטובה והלך, בכוונה ברורה להשפיל אותי עוד יותר, ופתח את המים במקלחת. יש לו דרך כל כך מיוחדת להראות לי שהוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש ובתוך התחתונים. הרגשתי איך הדופק מתחיל לפעום בעצמה שם למטה ואיך אני הופכת שלולית. ואז שמעתי אותו יוצא מהאמבטיה. יכולתי ממש לראות את החיוך שלו מבלי שאפילו הבטתי בו. יש לו דרך כל כך מיוחדת לצאת מהאמבטיה. כל כך בטוחו בעצמו, כל כך יודע איך לקחת ומה לעשות ומה אישה צריכה. מכאן הכל הלך מהר מאד וקצת קשה לי לשחזר. אני זוכרת את הידיים שלי נקשרות מאחורי הגב. אני זוכרת כמה הפתיע אותי לגלות פתאום שאני כולי עירומה. הוא היה כל כך עדין והמגע שלו כל כך ממכר שלא יכולתי אפילו להרגיש איך הוא מפשיט אותי. הוא השאיר אותי עם תחתונים, כאילו כדי ללגלג על הרטיבות שלי. הוא הלך למטבח והשאיר אותי בעיניים מכוסות. ידעתי שהוא בוחן אותי בכל רגע. ידעתי שהוא לא מפסיק להתבונן בי וגל של רטיבות הציף אותי שוב. הוא טרח להשמיע קולות בכוונה. הוא יודע היטב כמה רעש של מטחנת קפה עושה לי את זה. הוא מכיר אותי כל כך טוב. בכלל, קולות של מטבח מחרמנים אותי בטירוף. אחר כך נהיה שקט, וחשבתי שאני מתעלפת. הפה שלי התייבש והראייה שלי הטשטשה למרות שהייתי מכוסת עיניים. הוא, כמובן, קלט את זה מיד וניגש אלי עם כוס מים. הוא יודע בדיוק מתי להפסיק, יודע לתת לי את הסחרחורת הזו ולעצור תמיד רגע לפני שמאוחר מדי. והשפתיים שלו! הו, השפתיים שלו עם טעם הקפה המריר הזה!
הוא נתן לי לשתות שוב, מתעקש שאסיים את כל הכוס. כמובן שצייתתי. אחר כך הוא שאל אותי אם אני צריכה להשתין לפני שהוא מרתק אותי לכל הערב. בהלה אחזה בי. לכל הערב? אבל כרגע נתת לי לשתות מים, שתי כוסות מלאות! גם אם אני משתינה עכשיו בטח אצטרך להשתין שוב. ולשבת קשורה ערב שלם? והערב רק התחיל!
החלטתי שכן, שאני צריכה להתגבר על הבושה ולתת לו לנהל את העניינים. הוא שאל אותי שאלה ואני חייבת לענות, וכל שנייה שאני מהססת רק תאכזב אותו יותר. הנהנתי. זה המקסימום שיכולתי לעשות. למרות כל המים ששתיתי הפה שלי היה יבש. כאילו כל הנוזלים בגוף התנקזו לי לתחתונים בגלל הקול השקט והבטוח שלו. הוא לא ענה בהתחלה, משאיר אותי לתהות אם עשיתי משהו לא בסדר, ואז שאל שוב, בקול רם יותר. אני אוהבת שהוא מרים עלי את הקול וגורם לי להרגיש כל כך קטנה ועלובה. מיד הרגשתי שוב איך התחתונים שלי מתמלאים עסיס, ועניתי "כן, בבקשה". מה שקרה אחר כך נראה היה לי כמו נצח. הוא הושיב אותי על האסלה, כמו שאני, ואמר שאני יכולה להשתין. לא ידעתי מה לעשות. הכל התערבל לי ועלו לי זכרונות מהילדות, על איך שאני הולכת לבית ספר בתחתונים וכולם צוחקים עלי ומצביעים. הוא הסתובב שם, ליד השירותים. יכלתי לשמוע את הצעדים הכבדים שלו. כל כך בטוח בעצמו, כל כך יודע מה הולך לקרות בכל רגע. ניסיתי להשתין ולא הצלחתי. פשוט לא יצא לי. והתמונות שרצו לי בראש ("תראו אותה! באה בתחתונים לבית ספר!" ואני מנסה נואשות להסתיר את ערוותי הדלילה) רק חירמנו אותי יותר. אני אף פעם לא יכולה להשתין כשאני מגורה כל כך, ובייחוד לא עם התחתונים עלי. רק המחשבה על להשתין בתחתונים שיגעה אותי, והמחשבה על לתת לו לראות אותי עושה את זה שיגעה אותי עוד יותר. בסוף החלטתי לבקש ממנו, בנימוס, להוריד את התחתונים. הוא סירב בהחלטיות ואני כמעט גמרתי. התמונות המשיכו לרוץ לי בראש כל הזמן. הן התחלפו לתמונות של הילדים מפשיטים אותי לחלוטין וקושרים אותי לעמוד חשמל וכולם עוברים ומספינקים אותי וצוחקים עלי ומשחקים תופסת מסביבי כשרק אני לא יכולה לברוח. הרגשתי שאני מתחילה להסחף מדי לתחושות האלו כי פתאום הילדים התפשטו כולם ועברו אחד אחד ועשו בי כל מיני דברים. והוא, כאילו יודע בדיוק מה עובר לי בראש, ובדיוק כשזה התחיל להיות יותר מדי והתחלתי לשכוח איפה אני בכלל ולהכנס לספייס מנטאלי, התעטש בקול. זה הוציא אותי משם מיד והחזיר אותי אליו כמו טיל. אין ילדים יותר ואין עמוד חשמל, ויש רק אותו. והוא נתן לי פקודה, ואז הזכיר לי אותה באלגנטיות, מבלי לכעוס, ואני חייבת לציית. כשאני במקום הזה, כשאני מגיעה לסאבמישן הזה, אני כבר יכולה לציית בקלות. לקח לי רק כמה שניות והצלחתי להשתין וכאילו שטפתי עם השתן שלי, ישר לתוך התחתונים, את כל הבושה ואת כל הכאב. רק הוא יכול להביא אותי למקומות המנטאליים האלו. רק הוא מבין אותי מספיק. וכאקט פואטי חזק וכוחני, כזה שייראה לי בדיוק מה שווה כל הבושה שלי לידו, הוא הוריד לי את התחתונים הספוגות בשתן ודחף לי אותן לפה, שארגיש טוב טוב כמה אני שלו. את השאר אני לא זוכרת. אני זוכרת שכאב לי, אני זוכרת שבכיתי, אני זוכר שכמעט נחנקתי כמה פעמים מהתחתונים שלי והוא, למרות שעקב בדריכות אחרי כל רפלקס הקאה שלי, היה חזק מספיק בכדי להשאיר לי אותם בפה. בסוף הוא קשר לי את הרגליים לכסא והשתתק, משאיר אותי עם עצמי, קשורה ומכוסת עיניים ועם ריח השתן שכל הזמן מזכיר לי את המקום שלי ועם כל הכאבים והמחשבות. אחרי כמה זמן הוא אמר פתאום, כשהקול שלו חותך באלימות את הדממה ואת ההתייפחויות שלי, "הגיעה השעה שמונה".

10

ואז הגיעה השעה שמונה

לפני 16 שנים. 2 באוגוסט 2008 בשעה 10:40

אמרתי לה לבוא בשבע. חשבתי על האור שיעזוב אותנו לאט לאט, על האפשרות להפוך את הערב לארוך ארוך. חשבתי על בלתי הסבירות התרבותית של השעה הזאת, לא אחר הצהריים, ולא ממש ערב. וחשבתי על זה שחוץ מלהגיד לה לבוא בשבע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. ומכיוון שלא היו הוראות, לא מה ללבוש, ולא מה להביא, לא איך לדפוק בדלת, ואפילו לא באיזה אופן לעלות במדרגות (החלק שלי במוח שאחראי על אירוניה עצמית הציע לבקש ממנה לדלג על כל מדרגה שלישית, החלק שלי במוח שאחראי על ההגיון הישר האיר שזה קצת אידיוטי ושרירותי, ואז החלק שאחראי על הבריאות הנפשית שלי אמר להיגיון הישר לשתוק, כי שום דבר מזה לא שייך לו ואפילו לא קשור אליו) אז מכיוון שלא היו הוראות מיוחדות, הבנתי שהרגע הזה שהדלת נפתחת הולך להיות הרגע הראשון באמת. ניסיתי לדמיין אותו, לפרק אותו, לדחות אותו, להקדים אותו. שום דבר לא עזר. השעה שבע חפרה לי בראש, ריקה ומאיימת. היא סימסה לי כשהיא היתה למטה. ביקשה רשות לעלות, מכיוון שהיא הקדימה בעשר דקות. לא רק שלא היה לי מושג מה הולך לקרות, זה גם צריך להיות עשר דקות מוקדם יותר. סימסתי חזרה שהיא יכולה לעלות והלכתי להשתין. כמו לפני נסיעה ארוכה, נטלתי ידיים ביסודיות. בשמונה דקות לשבע הגיעה השעה שבע. עם התיק על הכתף, משקפי שמש ונעליים שנראו בלתי נוחות בעליל. סגרתי את הדלת ואמרתי בשקט עוד לא שבע. אני יודעת, הקדמתי, אמרה השעה שבע. אז נצטרך לחכות אמרתי, בלי לזוז, והיא קצת תקועה ביני בין הדלת. סובבתי אותה בעדינות כשפניה אל הדלת, ככה כמו שהיא, והלכתי לרחוץ ידיים שוב, סתם בגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות, או בגלל שרציתי לשחזר את הרגע בו אני יוצא מהאמבטיה, אבל עכשיו במקום דלת לבנה ועינית עגולה, עומדת שם אישה וגבה מופנה אליי. ואז הגיעה השעה שבע, והכל פחות או יותר התחיל לקבל צורה. קודם צורה, אחר כך תוכן, שיננתי לעצמי כל אחר הצהריים. אין רגש בלי טקס, ניסיתי ואריאציה אחרת. ( Bloody your hands on a cactus tree Wipe it on your dress and send it to me). הפשטתי אותה, בעדינות, הכל חוץ מהתחתונים. הרמתי רגל רגל וחלצתי את נעליה, הסרתי את משקפי השמש שלה, קשרתי את הידיים שלה מאחורי גבה, כיסיתי את עיניה וסובבתי אותה. שבע ועשרה, הכנתי לי קפה, ומזגתי לה כוס מים. בהתחלה עוד ניסיתי לדמיין את הסיטואציה מנקודת מבטה (no pun intended) הרעש של מטחנת הקפה, דלת ארון המטבח נטרקת, כוס מונחת על השיש. אחר כך פשוט הפסקתי, או הפסקתי לנסות, כי ממילא לא ממש הצלחתי. עזרתי לה לשתות מים, ונישקתי אותה בפה עם טעם של קפה. יכולתי להרגיש אותה נדרכת כשאני ניגש אליה, וידעתי שידרש קצת זמן וקצת עבודה כדי להתגבר על זה. אחרי שתי כוסות מים, ועוד קפה בשבילי, שאלי אותה אם היא רוצה להשתין לפני שאני מרתק אותה לשארית הערב. היא הנהנה. שאלתי שוב, קצת יותר בקול רם, והיא ענתה "כן, בבקשה". הושבתי אותה על האסלה. מכוסת עיניים, בתחתונים שחורים, ועם ידיים קשורות מאחור. לקח לה כמה דקות לבקש ממני להוריד לה את התחתונים. וכשסירבתי, לקח לה עוד כמה דקות לקבל את העובדה שהיא תצטרך להשתין בתחתונים, ועוד כמה שניות כדי להתגבר על עצמה ולעשות את זה. אחר כך הכל נהיה מהיר. הורדתי לה את התחתונים הרטובים והשתמשתי בהם כגאג. דרך התחתונים שמעתי את היבבות שלה, כשהיא על ברכיה, שעונה על קצה המיטה, ואני מצליף בה. כשהיבבות הפכו לצרחות מוחנקות, הפסקתי קצת ונתתי לה לנשום. ואז שוב. והיבבות שלה נכנסות לי מתחת לעור וזורמות וזורמות למעלה, ומגיעות לחלק הזה במוח שלי שאחראי על התחושות הבלתי מוסברות. נמלאתי חום ורוך, התרככתי יחד איתה. כשהיא נראתה מותשת מספיק הושבתי אותה על כסא, פישקתי את רגליה וקשרתי אותם לרגלי הכיסא. טיפסתי על המיטה, השענתי את גבי אל הקיר, ישבתי שם זמן מה והתבוננתי בה. ואז הגיעה השעה שמונה.

10

משחקים!!!111

לפני 16 שנים. 15 ביולי 2008 בשעה 22:19

מה שהולך פה בימים האחרונים, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר.
מאסטר מאד יצירתי לאחרונה, תאמינו לי שאני לא יודעת אפילו מאיפה הוא מקבל את הרעיונות האלה!
זה לא שמההתחלה הסשנים שלנו היו פיצפוצים שעל הוניל, או שהתנוחה האהובה על מאסטר היא דווקא המסיונרית, אבל זה אני עוד לא שמעתי!

בסך הכול, כול מה שעשית הוא לתהות בקול. מאסטר כבר אמר לי שאני חושבת יותר מדי, אבל תכלס, לא חשבתי שהוא יעשה עם זה משהו.
ישבנו איזה ערב מאסטר ואני, ערב נעים כזה ושקט בבית. הכנתי לו ארוחת ערב כמו שהוא אוהב, ככה בקטנה - קצת חצילים בתנור, וטחינה, ולחם לנגב.
אחר כך ממש בקטנה קצת צ'יפס. עם סטייק ליד.
גם עוגת שוקולד אחר כך, שיהיה לו מתוק בסוף.
למזלי שהוא לא ממש היה רעב.אני באמת חושבת שאני צריכה להתחיל לבשל ברצינות. בכל מקרה, ישבנו מול איזו תכנית בישול, ככה לעורר את התיאבון ולהרגיע את הבטן ולחמם קצת את הלב, והיתה תכנית על יין, ואני, כל מה שאני עשיתי זה בסך הכל לא לזכור בקול איפה מגדלים ענבים. טעות!!1.
מאסטר החליט ללמד אותי איפה מגדלים ענבים וגם שאר ירקות. ופירות. ובעלי חיים.
אבל בשביל זה לא יכולתי ללבוש את בגדיי הביית שלי מסתבר. מאסטר אמר לי להתפשט, ואני כמובן מייד ציייתתי.
מאסטר אמר שהערב הולך להיות מנטלי. וכשמאסטר אומר מנטלי הוא מתכוון מנטלי. הוא בכלל נורא מנטלי. הוא גם מאד פיזי. אבל בעיקר מנטלי. כשהוא שולט והוא כזה מנטלי אני לא יכולה שלא להינמס. אוטומטית אני מתחילה לנזול ולרצות שהוא יספינק אותי כהוגן, ואני רק אשב (ממש אוכל לשבת... LOL) ואספוג בלי להוציא מילה, כי אחרי הכל אני עוד רוצה להוכיח לו שלא משנה כמה זמן עבר אני עדיין שלו, באופן הכי מנטלי שיכול להיות.
טוב, אני סוטה 😉
בכל אופן, אני חיכיתי למאסטר ערומה כמו שהוא רצה, ואני כבר חשבתי שהוא יכריח אותי לאכול ענבים וקישואים ואשנן איך קוראים לגשם האחרון בשנה. טעיתי.
מאסטר הגיע עם חבילה גדולה והוציא ממנה חיתול! אני חשבתי שאני מתעלפת במקום. כמעט שאלתי אותו אם הוא השתגע, אבל חשבתי שבתנוחה שאני נמצאת בה יהיה לי קשה לשבור עם הראש חזק שמאלה (כי הרי כולנו יודעים מה קורה כשהוא מעיף לי סטירה בלי שהתכוננתי, ורק לפני שבוע הורדתי את המקבע של הצוואר).
בכל מקרה הוא אמר לי לשכב על הגב והלביש לי את החיתול. אני הייתי כל כך אדומה. זה היה מוזר לשבת שמה ולהסתכל עליו מסתכל עלי. הרגשתי כאילו הוא ממש מבין אותי. אמפתיה! אבל בכל זאת הצד הסאדיסטי שלו יצא החוצה ואני הרגשתי גאה על שהאדון שלי לא נכנע לרגשות שלו. איזה גבר 😄
אחר כך הוא שם לי כובע כזה של תינוקות. לשמור על חום הגוף כמובן. ניסיתי להגיד לו שיולי עכשיו ואם אני אשמור על חום הגוף שלי עוד טיפה אני אתפוצץ! לא העזתי. הרי מאסטר הוא דום מנוסה ואחראי, ואפילו ידוע בקהילה. הוא בטח יודע מה הוא עושה (וחוץ מזה שהוא הבטיח לי קלאב מד בפאלמה דה מיורקה בספטמבר אם אני יהיה ילדה טובה. חבל שלא שמתי את הדגש במקום הנכון. ילדה טובה. אוי!!!).
אחר כך הוא פרש את הפוך על הריצפה, כדי שלא יהיה לי קר לשכב עליה (איזה קוקי :)), ופרש גם עוד משהו מולי.
את הסיפרי ילדים האלה של פינוקי עם האורגן שעושה קולות שמתאימים לסיפור.
חשבתי שאני מתה!
היתה למאסטר הרבה סבלנות כשהוא הקריא לי, ואמר לי להשלים את המשפטים שלו.
צחוק בצד, למדתי הרבה דברים.
הנאקה היא הסאבית של הגמל, ככה מאסטר אמר לי, ואני ישר ניסיתי לחשוב מי סאבית יותר אמיתית, מאסטר אמר ששתינו סאביות אמיתיות והמשיך הלאה.
הוא לימד אותי הרבה דברים. על כל דבר שידעתי הוא נתן לי פרסים, ועונשים על דברים שלא ידעתי וזה היה מאוד מוזר!
ישבנו ככה הרבה מאד זמן. למדנו חיות, וירקות (עגבניה היא בכלל פרי!) וגם איפה גדלים.
אני מתביישת לספר ששכחתי שתרנגולות גודלות בלול, אז הוא הכריח אותי להסתובב ולקרקר ואפילו להטיל ביצים!
כבר העדפתי שהוא יבחן את האהבה שלי אליו כמו באותו לילה שאחרי מקלחת הוא לא הרשה לי להתנגב ובמקום זה תלה אותי מהרגליים לחבל של היבוש כביסה כל הלילה, אבל לא העזתי לומר דבר, בטח שלא להראות לו שאני סובלת מכל מה שקורה. הוא היה רק נהנה מזה ומגביר את הסאדיסטיות. אמאל'ה! (או מאסטר! כמו שנהוג לומר אצלנו.)
אני לא יודעת מה לומר לכם. זה היה מאוד מביך ומשפיל, אבל אני מבינה את ההיגיון של מאסטר. אם אנילא יודעת מה שתינוקות אמורים לדעת, אנחנו בבעיה.
חוץ מזה שמאסטר חכם, הוא גם כל כך טוב אלי.
הוא יודע לדבר אלי בשפה שאני מבינה.
מאסטר, איך אתה מעלה ומוריד אותי ונותן לי הזדמנות להגיע לסאבמישן מושלם.
אתה כל הזמן שומע אותי וקורא אותי ויודע בדיוק מה טוב לי.
איך אתה מלמד אותי דברים חדשים, ואת זה שאין גבולות.
כל הזמן אתה גורם לי להרגיש

" class="ng_url">חדשה.
אני לא יכולה לדמיין על איך היה לפני שהכרתי אותך.
you make me feel shiny and new!

1

מילואים ועדכונים!

לפני 16 שנים. 1 ביולי 2008 בשעה 21:11

חזרתי אחרי הרבה מאד זמן שלא כתבתי. התגעגעתם? 😉
לא יודעת. כתבתי באותה הפעם ההיא, על סשן ההיכרות (שגם מאסטר כתב),ואחר כך עדכונים (בעידודו של מאסטר!) ומאז היה לנו טוב ביחד, ולא כל כך רצינו לשתף את כל העולם במה שאנחנו עושים ועוברים, אז לא כל כך כתבתי, אבל עכשיו יש לי סיבה לכתוב, ואני מקווה שתקבלו אותי אליכם בחזרה בחיוך.
לקחו אותו, את מאסטר שלי.
לקחו אותו למילואים.
לקחו אותו לארבעים יום, והוא שם כבר שבועיים, ואני לא יודעת כבר מה לעשות.
בסוף שבוע לפני שהוא נסע היינו ביחד, ואני לא יכולה לספר לכם מה בדיוק היה שם (בעיקר ביום שישי, כשמאסטר בא לאסוף אותי מהקניון), בואו רק נגיד שמאסטר גרם לי להבין כמה הוא אוהב את העניין שאני "פרגית" צעירה ושמורה, וכמה הוא מוכן לשלם למרות העליה הדרמטית במחירי העוף.;)
אחר כך הוא לבש מדים (גרררררר...) ויצא החוצה. הוא עושה מילואים בקרבי (ברור, כאילו? הוא תמיד מוצלח במה שהוא עושה, והוא עושה את הכל עד הסוף! שרברב מקצועי במקצועו שכזה לא יכול להיתפס בבינוניות. איפה כבר חשבתם שהוא עושה מילואים?) וזה מחרמן אותי מאד, אבל לא העזתי להגיד לו שום דבר, כדי שהוא לא יקבל רעיונות לדרך. נכון שנורא רציתי סאשן, אבל פחדתי שהוא יעצור בפרדס הזה שכולם מדברים עליו. תמיד קורים בו דברים שמפחידים אותי.
בדרך (הוא כזה קוקי שהסכים שאבוא איתו, ואני מה אכפת לי שזה טרמפים בחזרה מהמשולש.
אני סאבית עד הסוף אני. הכל בשביל מאסטר.) קצת עצבנתי את מאסטר עם הבכי הבלתי נשלט שלי, ועם כל הקמעות והסגולות לחיים ארוכים שנסעתי במיוחד בטיול של המתנס לקברות צדיקים כדי להביא לו, שלא לדבר על החוט האדום שהתחננתי שיסכים לקשור על היד, והוא תפס אותי בזרוע (שבינתיים החלימה לגמרי, ואני נזכרתי בגדם ובסאשן הראשון שלנו והתחלתי שוב לבכות.) ואמר שכדאי שאני ירגע אם אני לא רוצה שהוא יהפוך אותי לשניצל, וגם שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ודאג גם שכל מי שנסע איתנו בכביש יראה. אני כל כך רציתי להגיד לו שאני מצטערת , אבל הוא כבר היה באמצע ולא רציתי לעצבן אותו עוד יותר אז עשיתי מה שהוא אמר, למרות שהרגשתי איך הטיקים בעין מתגברים.
הגענו ופגשנו את החברים של מאסטר מהמילואים. אני כמובן רציתי להגיד לו שלום כמו שצריך אבל התביישתי בגלל כל האנשים מסביב (למרות שמגף צבאית זה מחרמן שלא מהעולם הזה. איך הייתי צריכה להתאפק!) אז ביקשתי ממנו שירשה לי להישאר איתו קצת. איך שהתכוננתי לקח חזק ימינה עם הראש (כי אנחנו כבר יודעים מה קרה בפעמים שחטפתי סטירה בלי להתכונן ) הוא אמר שזה דווקא לא רעיון רע, ואני כמעט נחנקתי מהרוק שהיה לי בפה כי מאסטר רצה להשתעשע ולא הרשה לי לבלוע.
מסתבר שהוא התנדב להדגים כמה אימוני מלחמה ושלי הולך להיות סשן פומבי ראשון!
YYY איך שאני התרגשתי. מיד נשבעתי שלא משנה מה קורה, אני לא עושה למאסטר פדיחות.
השיעור היה בנושא עמידה בעינויים, ואני מיד נקשרתי לעמוד בקשר שטוח כפול עם השיער מחובר לעקבים של הנעליים.
YYY מה שהלך שם, מאסטר הדגים עלי את כל העינויים מדגדוג עם נוצה באף ועד שהוא התקרב מילימיטר ממני ואמר לי "אויר ציבורי, וכו'" והחברים שלו צחקו ואני הייתי גאה שאני עושה את מאסטר כל כך פופולרי.
חשבתי שאולי מאסטר ירצה להשוויץ קצת וידגים את הסיישן הראשון שלנו, אבל הוא אמר שזה לא בטוח ולא שפוי כי אני צריכה לחזור עוד הביתה, ואני לא ניסיתי לשכנע אותו כי הוא מבין מה הוא אומר, המאסטר שלי!
איכשהו הצלחתי להגיע הביתה, וכמובן שישר שלחתי מסרון כשהגעתי בשלום, ומאז קשה לי. כל היום אני שומעת שירים עצובים שמזכירים לי כמה אני מתגעגעת למאסטר.
אנחנו מדברים פעם בכמה זמן, ולפעמים הוא מטיל עלי משימות מאד משפילות, שהוא רוצה כמובן לראות בטלפון הדור שלוש המשוכלל שהוא קנה לי, ואני חולמת על היום שהוא יחזור, ושרה עם זהבה בן את זמר שלוש התשובות כשאני מנקה את הבית, ומרגישה כמה השיר הזה נכתב בדיוק עלי. כאילו הם ידעו איך אני ירגיש אם מאסטר לא יהיה פה.
מאז הסשן ההוא שסיפרתי לכם וכולם דאגו הבראתי כמעט לגמרי (בטיפולו המסור של מאסטר כמובן!)
רק שבמקום התלתלים הבלונדיניים שלי צמחו שחורים. מוזר.
מאסטר אומר שזה לא מורגש, ואני בלונדינית באופי. לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון אבל חייכתי כמו שאני יודעת וקיוויתי שלא ישים לב 😄

חוץ מזה אני סופרת את הימים עד שהוא יחזור כזה עם ענן מלחמות מאחוריו (שקסי ומהמם).
ואולי אני יכתוב לכם קצת כדי לפרוק ממה שיש לי בלב. אומרים שזה טוב ככה להשתחרר.

ומאסטר אני

" class="ng_url">אוהבת אותך )(

0

זהו. נגמר.

לפני 16 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 10:24

הוא אמר שאני לא פונקציה, ואני, מה כבר ביקשתי?

אני רוצה להיות פונקציה.
פעם בחיים להיות פונקציה.
לא פרבולה, ולא משוואה.
רק - פונקציה

1

נשבע לך.

לפני 16 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 10:40

אתמול, תוך כדי שהיא דוחפת אותי החוצה ומכה בי בעזרת הכפכף החדש עם העקב הגבוה שקניתי לה, היא אמרה שאני הכי קרוב לאליפלט שהיא ראתה בחיים.
עכשיו, אני לא יודע מי זה אליפלט, אבל אם זה איזה אקס שלה אני מוכן למצוא אותו עכשיו ולסגור עניין (ולעשות לו פרסלציה מהפרצוף). כל כך התעצבנתי ששכחתי בכלל שהיא מנסה לדחוף אותי החוצה, (וזה עוד אחרי הלילה שעשיתי על הספה כמו כלב) אז איבדתי את שיווי המשקל והיא הצליחה להעביר אותי לצד השני של הדלת ולטרוק לי אותה בפרצוף.
מאז אני דופק בדלת, פעם אחת כמעט שברתי אותה אבל מה שיצא זה שכמעט נשברה לי הכתף.
גברת רוזנבאום מקומה למעלה שפכה עלי דלי מים כדי שאני אפסיק לעשות לה רעש באמצע הלילה, ואדון כהן אמר לי: " עזוב אותה יא איבני. לאן שלא תזרוק אבן תמצא אחת כזו". אמרתי לו שאין דבר כזה, במיוחד כשאני לא מבין מה היא רוצה. בחיי אלוהים לא מבין מה היא רוצה.
אז פתחתי פה מאהל בחדר המדרגות. אם זה עובד ארבעים יום במילואים שאני טוחן כמו איזה מניאק זה יעבוד פה בסביבה הצפונית שלה.
הזקנה ממול ניסתה לדפוק לה בדלת כדי לשכנע אותה לקחת אותי בחזרה. אני חשבתי שזה כי היא רוצה לראות את הזוג שכל הזמן מפריע לה לישון חוזר לחיים ומאושרים, אבל מסתבר שזה פשוט כי הכיסאות נוח מפריעים לה לעבור, והמחשב שלי תופס לה את הרשת האלחוטית.

כפרה שלי, עיניים, שפתיים.
אולי

" class="ng_url">זה ישכנע אותך.

1

לפני 16 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 5:56

שיר האליפות 2006-7 בית"ר ירושלים

מילים: אייל גולן

מי מגרש את השדים?
מי מגרש את השדים?
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

אני רוצה להגיד לך בית"ר שלי
אחרת לא תיהיה עוד מלבדך
הפקדתי שומרים וגם חומות סביבך
כתר של זהב לראשך

הנה הם באים בית"ר האלופים
אז תנו כבוד למלכת הצהובים
הצהוב עכשיו עולה,
עולה, עולה, עולה,
ירושלים של זהב עליך חולה

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

ולך אני נשבע
את אהבת חיי לנצח איתך

כשבית"ר על המגרש בטדי אז עולים
הר געש כך מריע בשירים
את מנורה דולקת בשבעה קנים
את ארקדי לך שלח האלוקים

הנה הם באים בית"ר האלופים
אז תנו כבוד למלכת הצהובים
הצהוב עכשיו עולה,
עולה, עולה, עולה,
ירושלים של זהב עליך חולה

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

ולך אני נשבע
את אהבת חיי לנצח איתך

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

מי מגרש את השדים?
זה אנחנו צבא הבית"רים
מי המלכה? מי האלופה?
בית"ר ירושלים הצהוב בפסגה

ולך אני נשבע
את אהבת חיי לנצח איתך

7

Satira{שלו ורק של}

זין בעין

סוף טוב, הכל טוב!

good morning sunshine