ז(ר)ימה

לפעמים עוברי אורח בסוכתי יושבים ומספרים את סיפורם או סיפור אחר. השקט שכאן מאפשר קשב מסוג שאינו קיים במקומות אחרים.
אני אוהבת סיפורים. סיפור הוא דרך להגיד מבלי לומר.
סיפור מאפשר לכל אחד שמקשיב לקחת בדיוק מה שהוא זקוק לו. לא יותר.
היום אני רוצה לספר לכם סיפור, אורחים יקרים (ספורים) ואהובים שלי.


ויקטוריה לא ידעה לאן היא רוצה להגיע. בכל זאת, עשתה כל אשר ביכולתה כדי להתקרב לשם- למקום בו צריך להיות. כן, יכולים אתם לומר שוויקטוריה הייתה מהסוג שמשתדל. אולי יותר מידי. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות בחורה אחת כמו ויקטוריה ואנחנו לא נכביר במילים אודותיה. אחרי הכול ויקטוריה היא דמות משנה בסיפור שלנו.

אם כן, הבה נתחיל מחדש:

לוויקטוריה היה כוס עם תודעה מעט מבולבלת. החיים, שם בין הרגלים חנוק בתחתונים לא היו נהירים לו. היו לו שפתיים- לפחות כך הן נקראו פיסות העור והבשר האלו שעטפו את פתחו אולם אלו מין שפתיים אלו אם אינן מדברות שפה? ומהי השפה שתגרום למחשבותיו להישמע?
אל נא תחשבו שרק בגלל שהיה מוסתר רוב ימיו, דעתו הייתה חשוכה. ההפך מכך הוא הנכון. עיוור כמעט לעולם החיצון הוא גידל קשב פנימי ועומק יוצא דופן.
מלא היה במחשבות על תנועת גופים בתוך ריק, על הדבר האחד שעליו עומד העולם, על יכולתו של הזמן לנוע במהירויות שונות, על כללי הפיסוק המשתנים משפה לשפה, על נקודת האחיזה באמצעותה ניתן להרים את העולם ועוד ועוד.

כמו כל הוגה דעות הוא הגיע לשלב בו ההבנות הבשילו בו והוא היה כולו כפרי המבקש להיקטף, לחדור אל תוך ישות אחרת, לראות איך מילותיו יוצרות מעגלים חדשים של מילים ומחשבות בשרשרת החיים.

הכוס של ויקטוריה ניסה לדבר. הוא ניסה אפילו לצעוק, אך קולו לא נישמע. הייאוש שבו חלחל דרך נימי הנימים שחיברו אותו אל גופה ונפשה של ויקטוריה וגרם לה להרגיש בחוסר הנורא שלו ולכסות אותו יותר.
לפעמים הוא היה בוכה את חסרונו בטיפות מטפטפות, ואפילו מדמם את עצמו לדעת. זה לא שינה את מצבו.
כשהחור שבו משך את כל ישותו אל תוכו, נדחפו ובאו אליו איברים חמים. הוא היה פוער את שפתיו ברצון לדעת, לגעת, להתחכך באחר, מתכווץ ונצמד כל כולו אבל המגע היה עקר. עוד עובר אורח שלא עצר להקשיב.

השינוי הגיע לו בהפתעה- בדיוק כשכבר כמעט הפסיק לנסות.