היו סימנים מקדימים, תמיד יש. התרגשויות קטנות ומרפרפות נבעו מבטנה של ויקטוריה וזרמו בעדנה אל עבר הכוס השקוע במרת קיומו. מבלי משים הוא הניח להן ללטפו, להרעידו ולטפטף מתוכו.
חיות חדשה זרמה בדמם וההוגה הקטן התמלא בה. וורדרדותו התאדמה בו והסמיקה. אבל דבר מכל אלו לא שיקף לו את הדרך השונה עליה צועדת ויקטוריה והוא עימה.
הוא התעורר משרעפיו כשחש לפתע חשוף כפי שלא היה מעודו.
זוג עיניים התבוננו בו. בוחנות וחודרות.
הזמן שבא לו אחרי התנהל ללא חוקיות מוגדרת וצרב בו אמיתות חדשות. כשחדר אליו האיש שידע להקשיב, הדבר הראשון שהימם אותו היה חוויית החיבור אל ויקטוריה. לפתע הם כבר לא היו שניים, כי אם ישות אחת החובקת אל תוכה שקט הנבנה לסערה.
נקודה אחת פועמת העלתה בהם גלים הולכים וגובהים. גלים אשר חלקם התנפצו בתוכם וחלקם המשיכו מהם והלאה, ממוססים גבולות בין גוף לגוף. בין אדם ליקום.
ברגע אחד בזמן, חום הגוף ובערת הנפש הגיעו לנקודת התכה.
הם התפרקו לאינסוף רסיסים מוארים אשר עפו גבוה מעל. במעופם היו הם בכל הדברים וכל הדברים כולם התקיימו בתוכם. חופשיים ומחוברים.
ויקטוריה והכוס שלה נחתו חזרה אל המציאות כל אחד בנפרד.
___________________________________________________
מרגע שחזר אל עצמו רק דבר אחד מילא את תודעתו של הכוס. לעוף. החופש לעוף ולהיות בכל מקום שנפשו חשקה. הוא הגיע להבנה שאותו מבנה ייחודי בו הוא ניחן סימל את כוחו החדש שנגלה לו אך תמיד היה בתוכו. לא שפתיים אלו כי אם כנפיים.
כוס, הו כוס יקר. הוא לא התכוון לחכות יותר לבחירותיה של ויקטוריה.
לפני 16 שנים. 15 במאי 2008 בשעה 12:40
