ז(ר)ימה

שמיניות ומיניות באוויר
ללא מאמץ, בכוח המחשבה
הכול נפרס, מוגש אל פינו
ונמצץ בתאווה

עכשיו פועם בנו ולא יחזור
מחר נצלול אל עוד חור
כחול עמוק ורך
אתה שקוף לי
כל כך,
אוהבת את זה.

יום אחד, לאחר שאמות
איש לא יאמר או יספיד,
אף לא בטעות
וזאת תהיה שטות
כי דבר אחד ניתן יהיה
להגיד בוודאות
היה לי כוס עם נוכחות

יודעת שצורחת כשאתה דופק אותי
אבל יש שקט כזה, פלאי
וסביב תנועת הגלים
יקום של כוכבים.

כמו בובת כפפה, תלביש אותי על היד ותראה איך אני רוקדת ושרה.
אחרי שתסיים, לך לשחק עם צעצוע אחר.
אני אשאר כאן הפוכה, עם כל הבפנוכו נוזל על הרצפה
ולב חשוף ופועם.

קבעתי פגישה עם מטפורה תחת איזה עץ שראה ימים רעים יותר.

הקדמתי וישבתי שם, כוסי העסיסי מתבדר ברוח הטובה שנשבה מלאה בכוונות זדוניות,

הלך הרוח הילך עלי קסם ובעט אותי אל רכבת שחלפה בכוונה ברורה להתקע בתחנה האחרונה לפני התואנה.

בין הרים ובין סלעים רכבתי על קטר מתנשף ומטפורה לא הואילה להצטרף.  

"אי-חור אופנתי" אמרתי לעצמי כשהתבוננתי במכשיר הניקוב הזקור של הכרטיסן.

באמת חלפה לה כבר שעה קלה והתחלתי להראות סימני דאגה קלים עד מתגברים.

בלי מטפורה, איך יהיה לי תירוץ לכל הדיבורים האלו הברורים?

לפתע, בתחנה שוממה הופיע אהובי מחופש למוכרת פרחים קטנה, גם הוא חיפש לו איזו מטפורה או שתיים לטלטל.

מרציף הכוונות הברורות הרים אלי האהוב את עיניו כמבקש ולפתע נראה כאילו מצא.

"בוא כבר" אמרתי לו, "שתה אותי ודי".  אחרי הכול, איש מלבדך לא יודע להוציא לי כך את המיץ.

כביש החוף פנוי ונמתח עד קצה גבול הראיה ומעבר לה, חוצה מחוזות של דמיון
האוויר צלול כמו התערטל אל מול טיפות שקופות והתערבב באהבת רוח וחומר,
הים נענה לשקיפות האוויר בטורקיז עמוק וההר בירוק מהורהר מצדי השני משלים את מסגרת התמונה.

חלל הרכב מתמלא בצלילים של בוב צימרמן (ששר ישר אל הלב שלי בתדר ששמור לו אצלי כבר שנים) ובאוויר שהיה בתוכי ונשאף ספוג בסודות של תוך.
לנהוג כאילו אין מוצא ואין יעד, אין אתמול ואין מחר, רק הרגע הזה של לבד מלא באושר שקט.

אני מעיפה לרגע מבט אל עבר מחוג הספידומטר, מחייכת אל עצמי ומורידה רגל מדוושת הגז.
נבראנו מוגבלים בגופינו, על מנת שנוכל לפרוץ את מגבלותינו בעזרת המחשבה.
אנחנו איטיים, ומרחקים ארוכים דורשים בנייה איטית ומייסרת של הגוף וכוח הסיבולת, אנחנו לא יודעים להגביה עוף ולא לצלול למעמקים. חשופים ושבירים כל שיש לנו הוא היכולת לחשוב ולראות את מה שעוד לא קיים, ואז לברוא.

לברוא את היכולת לחלוף על פני נופים במהירות 200 קמ"ש ולדעת את ההבחנה בין קדימה חד ומדוייק לבין כל מה שעובר ונמרח והופך לרגע שאחרי,
להתרומם גבוה מעל פני האדמה ומעל העננים ומעל האטמוספרה, אל מול כדור שליו וכחול שמסתיר בשובל לבן את שסעיו,
לגלות את סודות המעמקים הכחולים והשקט,
לראות תמונות להקשיב לצלילים שהיו פעם, גם הרבה אחרי העלמותם,
לגמוע מרחקים בין אנשים בלחיצת כפתור,
לאלף את החיי ואת הצומח להענות לרצוננו.
כל מה שיצרנו באנרגיה בלתי נגמרת של רצון לשלוט בעולם שלנו, מתוך המוגבלות שלנו הוא נוצר.

הפגיעות שלנו, חשובה אפילו יותר מהמוגבלות,
היא לא משרתת אותנו רק באופן בו היא מלמדת אותנו ענווה ואת גבולות הכוח,
הפגיעות ניתנה לנו כדי שנדע להושיט יד אל עבר אחר. להזדקק.
לחשוף את הבטן הרכה ולאפשר למישהו להתקרב.
להתרומם לגבהים למרות הפחד להתרסק
לחיות. לחיות כאילו אין מחר.
לאהוב.

בבוקרו של יום, קרניים ראשונות ורכות מלטפות את עורה,
חושפות לרגע גוף מיוזע, משווע למנוחה נכונה.
עוד רגע
עיניה נפקחות בחיוך והלילה נדחק אל בין צללים
נסתרים.

הקפה מבושל לכדי עונג נוזלי ומחמם,
השיניים מצוחצחות והפנים שנשטפות ונקי. נקי.
הבגדים עוטפים חמוקיים, הקו השחור שתוחם את העין
החומה.
המבט המהורהר,
הדגל. דגל שצבעיו בוהקים וברורים.
היא אוחזת בו בידה ויוצאת אל יומה.

"ברת מזל אני" היא אומרת לעצמה
כשהעמק נפרש למרגולותיה
הכחול- עמוק, הירוק-שליו
והעולם מתקשט- חגיגי ובהיר רק לכבודה.

היא לא חושבת עליך כמעט,
מתנהלת התנהלות שקטה
בוטחת
קדימה
אל עבר תיקוותיה
הליכתה כמו על מסוע בשדה תעופה
(רק היא יודעת את קללתם של אלו שהדברים באים להם בקלות רבה מידי).

הזמן שלה הוא בוגר ולכן עובר
מהר.

לעת ערב הקו השחור חיוור ומרוח
העיניים נעצמות לרווחה.
לעיתים נדירות
כשהיא אינה מחזיקה את עצמה
עולה בה אז המתיקות הזאת שלך
וכמיהה להרגיש על קצה הלשון
לכרוע על ברכיה.ללקק וללקק,
מתוק עצוב ונכמר
עד שהצימאון יגבר
וליבה יתפקע.

1. אין ברירע
הקשר בין הלב לאיבר הזה שפועם בין הרגליים הוא סוג של אוטוסטרדה רבת נתיבים. זה ברור כשחושבים על היעוד שהוא מימוש פיזי של חיבור מטאפיזי, אבל מה קורה אם בדיעה צלולה פחות או יותר החיבור הזה נחסם? אנחנו מחפשים דרכים חלופיות. כאלו תמיד יש, אבל.... דרכים חלופיות הן איטיות יותר, מעוקלות, ומסוגלות לשאת רק חלקים מאיתנו. למה שארצה לנוע בדרך חלופית?
אין ברירע....


2. כוס מחפש בית חם
למסירה- כוס בעל איכויות, משומש אבל במצב טוב.
המאמץ המאושר, יוכל לבחור באחד או יותר ממגוון שימושים אפשריים.
רק שיהיה חם. הבית.


להלן רשימה קצרה ולא מחייבת להרחבת יריעת השימושים:
מחזיק עטים
קולט ברקים
שלט רחוק (למאמץ רק ישאר למצוא על מה הוא שולט ואיך)
תנור לחימום בשיטת raw food
תנור שבת (שעובד גם בימי חול)
שוקת
משחק מנהלים
מסגרת לתמונה
מכשיר ליצירת רוטב עדין לתיבול ירקות מאורכים
עציץ (עם השקיה אוטומטית)
מחמם נקניקיות
אגר-טל
תרופת סבא
מזרקת פנג-שווי
לוכד חלומות
כלי לאימון שרירי האצבעות
ביציה
כניסה ל-wormhole
מעגן לספינות צעצוע
טלפון על חושי
קופסת הפתעה קופצת
סחלב פראי
ברומטר
סאב-ג'קט מטר
מטרונום
ברווז עיתונאי
מכשיר עיסוי ידני
חטיף אנרגיה

3. לשבור את הגלים
שמרו עליו טוב. אולי בעוד 30 שנה אחליט להחזיר אותו לרשותי ולנסוע בבת אחת בכל הדרכים החלופיות.
האינטרנט הצליח להוכיח שלכל סטיה שאפשר להעלות על הדעת תמיד ימצא שותף נלהב....

מרגע שגמלה בו ההחלטה, הביצוע היה מפתיע בפשטותו. הכוס של ויקטוריה ניתק אחד לאחד את הקשרים הנראים והבלתי נראים שחיברו אותו אליה. כל נתק נשמע לו כמו פקיעת מיתר והוא אהב את הצליל. התענג על התחושה.
לאחר מספר ימים, ללא כל הכנה הוא פרש את כנפיו ועף.

ויקטוריה התבוננה בו. מוחה ניסה להבין את השדרים שקיבל מהעיניים ומבין הרגליים בעוד אימה הזדחלה לאיטה מהאזורים הכי קדומים שבו אל התודעה.
צעקה נבנתה בתוכה , כמעט התממשה ואז קפאה על קצה שפתיה.
היא לקחה נשימה עמוקה וכשנשפה את האוויר לאט מריאותיה, תחושה חדשה של חופש התמוססה בדמה. כמו לשבת ערומה באמצע ארגז חול, לאכול פלח אבטיח ולהתענג על המיץ הניגר שמדביק גרגרי חול אל הגוף.

וויקטוריה קפצה קפיצה קטנה ופרשה את ידיה ורגליה לצדדים בתנועות שדמו לתנועות שחייה . גופה נענה לה והיא החלה חותרת כנגד כוח המשיכה מעלה. כמו שחלמה כשהייתה ילדה, ויקטוריה ידעה לעוף.

קצת מעל פני האדמה דברים נראו לוויקטוריה אחרת. היא עפה בעודה פותחת וסוגרת את גפיה בתנועות מעגליות. אנשים הרימו את ראשיהם והתבוננו בה. היא חייכה אליהם.
לפתע עלו בראשה של ויקטוריה הגברים שהיו שוחים מאחוריה בבריכה עם משקפות שחיה. היא נחרדה מהמראה שנחשף אל האנשים שהביטו בה וכמעט איבדה את אחיזתה באוויר. כשנזכרה היא התייצבה שוב.

לוויקטוריה לא היו יותר סודות.

הסודות של ויקטוריה התעופפו לא הרחק משם וחקרו את העולם שנגלה אליהם בתשוקה ובתאווה לדעת.
הכוס לא הצליח לפתח שיח עם איש כי לרוב אנשים לא הבחינו בו, אך הוא למד להתבונן, להבין ולהשלים. רק דבר אחד היה חסר לכוס כדי להיות שלם.

הוא התגעגע.
גם היא.

יום אחד ממעופו הוא ראה את עיניה של ויקטוריה. היא הביטה בו מתחת למצחה הגבוה והנבון.
הכוס, ירד בתנועות רפרוף קלות וחיבק את מצחה של ויקטוריה באהבה .

מאוחר יותר זכתה ויקטוריה לפרסום עולמי כאשר תועדה כאישה הראשונה שחוותה אורגזמה מזיון מוח.


סוף בנאלי אך מתבקש :)

היו סימנים מקדימים, תמיד יש. התרגשויות קטנות ומרפרפות נבעו מבטנה של ויקטוריה וזרמו בעדנה אל עבר הכוס השקוע במרת קיומו. מבלי משים הוא הניח להן ללטפו, להרעידו ולטפטף מתוכו.
חיות חדשה זרמה בדמם וההוגה הקטן התמלא בה. וורדרדותו התאדמה בו והסמיקה. אבל דבר מכל אלו לא שיקף לו את הדרך השונה עליה צועדת ויקטוריה והוא עימה.

הוא התעורר משרעפיו כשחש לפתע חשוף כפי שלא היה מעודו.
זוג עיניים התבוננו בו. בוחנות וחודרות.

הזמן שבא לו אחרי התנהל ללא חוקיות מוגדרת וצרב בו אמיתות חדשות. כשחדר אליו האיש שידע להקשיב, הדבר הראשון שהימם אותו היה חוויית החיבור אל ויקטוריה. לפתע הם כבר לא היו שניים, כי אם ישות אחת החובקת אל תוכה שקט הנבנה לסערה.
נקודה אחת פועמת העלתה בהם גלים הולכים וגובהים. גלים אשר חלקם התנפצו בתוכם וחלקם המשיכו מהם והלאה, ממוססים גבולות בין גוף לגוף. בין אדם ליקום.
ברגע אחד בזמן, חום הגוף ובערת הנפש הגיעו לנקודת התכה.
הם התפרקו לאינסוף רסיסים מוארים אשר עפו גבוה מעל. במעופם היו הם בכל הדברים וכל הדברים כולם התקיימו בתוכם. חופשיים ומחוברים.

ויקטוריה והכוס שלה נחתו חזרה אל המציאות כל אחד בנפרד.

___________________________________________________

מרגע שחזר אל עצמו רק דבר אחד מילא את תודעתו של הכוס. לעוף. החופש לעוף ולהיות בכל מקום שנפשו חשקה. הוא הגיע להבנה שאותו מבנה ייחודי בו הוא ניחן סימל את כוחו החדש שנגלה לו אך תמיד היה בתוכו. לא שפתיים אלו כי אם כנפיים.
כוס, הו כוס יקר. הוא לא התכוון לחכות יותר לבחירותיה של ויקטוריה.