ז(ר)ימה

קבעתי פגישה עם מטפורה תחת איזה עץ שראה ימים רעים יותר.

הקדמתי וישבתי שם, כוסי העסיסי מתבדר ברוח הטובה שנשבה מלאה בכוונות זדוניות,

הלך הרוח הילך עלי קסם ובעט אותי אל רכבת שחלפה בכוונה ברורה להתקע בתחנה האחרונה לפני התואנה.

בין הרים ובין סלעים רכבתי על קטר מתנשף ומטפורה לא הואילה להצטרף.  

"אי-חור אופנתי" אמרתי לעצמי כשהתבוננתי במכשיר הניקוב הזקור של הכרטיסן.

באמת חלפה לה כבר שעה קלה והתחלתי להראות סימני דאגה קלים עד מתגברים.

בלי מטפורה, איך יהיה לי תירוץ לכל הדיבורים האלו הברורים?

לפתע, בתחנה שוממה הופיע אהובי מחופש למוכרת פרחים קטנה, גם הוא חיפש לו איזו מטפורה או שתיים לטלטל.

מרציף הכוונות הברורות הרים אלי האהוב את עיניו כמבקש ולפתע נראה כאילו מצא.

"בוא כבר" אמרתי לו, "שתה אותי ודי".  אחרי הכול, איש מלבדך לא יודע להוציא לי כך את המיץ.