ז(ר)ימה

כביש החוף פנוי ונמתח עד קצה גבול הראיה ומעבר לה, חוצה מחוזות של דמיון
האוויר צלול כמו התערטל אל מול טיפות שקופות והתערבב באהבת רוח וחומר,
הים נענה לשקיפות האוויר בטורקיז עמוק וההר בירוק מהורהר מצדי השני משלים את מסגרת התמונה.

חלל הרכב מתמלא בצלילים של בוב צימרמן (ששר ישר אל הלב שלי בתדר ששמור לו אצלי כבר שנים) ובאוויר שהיה בתוכי ונשאף ספוג בסודות של תוך.
לנהוג כאילו אין מוצא ואין יעד, אין אתמול ואין מחר, רק הרגע הזה של לבד מלא באושר שקט.

אני מעיפה לרגע מבט אל עבר מחוג הספידומטר, מחייכת אל עצמי ומורידה רגל מדוושת הגז.
נבראנו מוגבלים בגופינו, על מנת שנוכל לפרוץ את מגבלותינו בעזרת המחשבה.
אנחנו איטיים, ומרחקים ארוכים דורשים בנייה איטית ומייסרת של הגוף וכוח הסיבולת, אנחנו לא יודעים להגביה עוף ולא לצלול למעמקים. חשופים ושבירים כל שיש לנו הוא היכולת לחשוב ולראות את מה שעוד לא קיים, ואז לברוא.

לברוא את היכולת לחלוף על פני נופים במהירות 200 קמ"ש ולדעת את ההבחנה בין קדימה חד ומדוייק לבין כל מה שעובר ונמרח והופך לרגע שאחרי,
להתרומם גבוה מעל פני האדמה ומעל העננים ומעל האטמוספרה, אל מול כדור שליו וכחול שמסתיר בשובל לבן את שסעיו,
לגלות את סודות המעמקים הכחולים והשקט,
לראות תמונות להקשיב לצלילים שהיו פעם, גם הרבה אחרי העלמותם,
לגמוע מרחקים בין אנשים בלחיצת כפתור,
לאלף את החיי ואת הצומח להענות לרצוננו.
כל מה שיצרנו באנרגיה בלתי נגמרת של רצון לשלוט בעולם שלנו, מתוך המוגבלות שלנו הוא נוצר.

הפגיעות שלנו, חשובה אפילו יותר מהמוגבלות,
היא לא משרתת אותנו רק באופן בו היא מלמדת אותנו ענווה ואת גבולות הכוח,
הפגיעות ניתנה לנו כדי שנדע להושיט יד אל עבר אחר. להזדקק.
לחשוף את הבטן הרכה ולאפשר למישהו להתקרב.
להתרומם לגבהים למרות הפחד להתרסק
לחיות. לחיות כאילו אין מחר.
לאהוב.