ז(ר)ימה

בבוקרו של יום, קרניים ראשונות ורכות מלטפות את עורה,
חושפות לרגע גוף מיוזע, משווע למנוחה נכונה.
עוד רגע
עיניה נפקחות בחיוך והלילה נדחק אל בין צללים
נסתרים.

הקפה מבושל לכדי עונג נוזלי ומחמם,
השיניים מצוחצחות והפנים שנשטפות ונקי. נקי.
הבגדים עוטפים חמוקיים, הקו השחור שתוחם את העין
החומה.
המבט המהורהר,
הדגל. דגל שצבעיו בוהקים וברורים.
היא אוחזת בו בידה ויוצאת אל יומה.

"ברת מזל אני" היא אומרת לעצמה
כשהעמק נפרש למרגולותיה
הכחול- עמוק, הירוק-שליו
והעולם מתקשט- חגיגי ובהיר רק לכבודה.

היא לא חושבת עליך כמעט,
מתנהלת התנהלות שקטה
בוטחת
קדימה
אל עבר תיקוותיה
הליכתה כמו על מסוע בשדה תעופה
(רק היא יודעת את קללתם של אלו שהדברים באים להם בקלות רבה מידי).

הזמן שלה הוא בוגר ולכן עובר
מהר.

לעת ערב הקו השחור חיוור ומרוח
העיניים נעצמות לרווחה.
לעיתים נדירות
כשהיא אינה מחזיקה את עצמה
עולה בה אז המתיקות הזאת שלך
וכמיהה להרגיש על קצה הלשון
לכרוע על ברכיה.ללקק וללקק,
מתוק עצוב ונכמר
עד שהצימאון יגבר
וליבה יתפקע.