את עומדת שם בדיוק באותה נקודה שבה הכול נגמר,מחזיקה בידייך את הזיכרונות האחרונים שנותרו לך.
רוח קרירה מלטפת את פנייך,דמעה חמה זולגת מעינייך מתנפצת על הכביש כמו זכוכית....
את מתיישבת שם מדליקה נר ונשברת.....
הכרת אותו דרך חברים,הוא היה בחור שקט וביישן,אחד כזה שלא מדבר הרבה,השתיקות שלו היו אומרות המון.
החיוך שלו כבש אותך,הרגשת לידו כמו ילדה קטנה.....
הייתם יוצאים כל סופ"ש עם החבר'ה,אף פעם לא דמיינת שבסוף את עוד תהיי שלו,רק חלמת על הרגע הזה.....
ואז יום אחד ישבתם לבד,הוא סיפר לך על עצמו,נדהמת לגלות איזה בן אדם מדהים הוא,כמה עומק יש בו.
את סיפרת לו על הבעיות שיש לך בבית והוא הקשיב,פעם ראשונה שמישהו באמת הקשיב לך.....
הרגשת שסוף סוף מצאת מישהו שיהיה שם לצידך תמיד...שלא יעזוב כמו האחרים.....
ומאז הייתם בלתי נפרדים,היה בו משהו שכל כך משך אותך אליו,אולי בגלל שהוא לא היה כמו כולם,ואולי בגלל שהוא היה בדיוק כמוך.....
הוא ראה אותך מבעד ליופי והאיפור,הוא קרא אותך כמו ספר פתוח,פחדת מזה,ידעת שיום אחד זה יקרה לך...ידעת שיום אחד יהיה מישהו שיוכל לראות דרכך כמו מבעד למים צלולים.....
לא נרתעת,נתת לו להתקרב,ומיום ליום נקשרתם אחד לשני....היה בניכם קשר שאי אפשר להסביר,כמה שניסיתי לא הצלחתי....
החיבור הזה הדהים את כולם...במיוחד אותך..את השחקנית הגדולה...נפלת,התאהבת.....
מלבדו לא הייתה לך אהבה,אף פעם לא הרגשת אותה,גם כשהיית ילדה קטנה....
הוא נתן לך כל כך המון לא ידעת איך להכיל את זה,היית המומה כשהבנת שהוא באמת אוהב אותך....
מדי פעם הייתי שומעת מהחבר'ה שאתם חושבים על חתונה,הייתם יכולים להיות זוג מדהים,כולם חשבו שזה מה שיהיה בסוף אבל הגורל רצה אחרת.....
שבועיים אחרי הנסיעה שלכם לטבריה הוא נהרג.....
הרגשתי איך את נשברת,הכאב שלך היה כל כך עמוק וכל כך חזק שאפילו אני נשברתי.
אף פעם לא ראיתי מישהו שבוכה ככה,פשוט נשברת,ידעת שבלעדיו לא תוכלי לחיות עוד.
כמה ימים אחרי התאונה,ישבת איתי סיפרת לי הכול,אמרת שאת בהיריון ממנו ולא ידעת מה לעשות....רציתי לעזור אבל לא היה לי מה להגיד,ידעתי שההחלטה הזאת היא רק שלך.....
מאז התאונה היית מסתובבת כמו רוח רפאים,מתה מבפנים,אוחזת בתקווה האחרונה שנשארה לך,הילד שלכם.....
היית יושבת בבית קברות ליד המצבה שעות,בוכה לאבן...מחבקת אבן...מתחננת שהוא יחזור,ניסינו לעזור,להוציא אותך מהמצב הזה אבל סירבת,אמרת שהמקום שלך שם לידו.
יום יום היית שם,יושבת שם ובוכה,כותבת לו מה שעובר עליך,מספרת לו על ההיריון,על החלומות לגבי הילד שלכם, אי אפשר היה לשכנע אותך לשכוח....
ככל שהחודשים חלפו את נהיית יותר ויותר אובססיבית לגביו,לא נתת לו ולעצמך מנוחה,היית שעות מדברת איתו ללא מענה....
ריחמתי עלייך כל כך,הסבל שלך אי אפשר היה לתאר אותו במילים....
אחרי תשעה חודשים נולד הבן שלכם,אמרת לי שזה היום השני הכי מאושר בחיים שלך,היום הכי מאושר זה היה כשהכרת אותו.
סוף סוף ראיתי אותך צוחקת,הילד הזה עשה לך טוב.....
תמיד אמרת שהנשמה שלו ממשיכה לחיות ולגדול בילד הזה,בילד המדהים הזה שיצרתם ביחד.
אף אחד לא ציפה למה שהולך להיות,כולם חשבו שחייך שבו למסלולם,טעינו.....
בדיוק כשמלאו שנתיים למותו,הלכת לשם,למקום הארור הזה,למקום שבו החיים שלך נגמרו....
את עומדת שם בדיוק באותה נקודה שבה הכול נגמר,מחזיקה בידייך את הזיכרונות האחרונים שנותרו לך.
רוח קרירה מלטפת את פנייך,דמעה חמה זולגת מעינייך מתנפצת על הכביש כמו זכוכית....
את מתיישבת שם מדליקה נר ונשברת.....
מוציאה סכין,וחותכת....
נהג שעבר באזור מצא אותך,שוכבת בשלולית דם,בכוחותייך האחרונים שנשארו ביקשת ממנו דבר אחד,להיקבר לידו....
בבוקר שאחרי פתחתי חדשות,לא האמנתי שזה מה שקרה,אני חושבת שאף אחד לא האמין.....
אף אחד לא ציפה שתעזבי את הילד הקטן שלך...אבל אני ידעתי,ידעתי שלא תרפי ממנו עד שלא תהיי איתו...
ואז אמרו שמצאו בידך תמונה,את והוא,כל כך מאושרים,כל כך מאוהבים,מגואלים בדם שלך.
לפני 16 שנים. 30 באוגוסט 2008 בשעה 22:10