מכורה לכאב:)

כבר כתבתי שאני שחקנית
את תפקיד חיי שיחקתי בצורה הכי טובה שיש
היו לזה המון יתרונות
הייתי מי שרציתי מתי שרציתי
וידעתי לשחק אותה בצורה הכי מוצלחת שיש
השקעתי בתפקיד הזה המון זמן והכנה
אבל איפשהו בדרך איבדתי את עצמי
שכחתי מעצמי לגמרי
נכנסתי לתפקיד הזה כל כך חזק שפשוט שכחתי להיות "אני"
היה לי קל לשחק את התפקיד של ה"קרח" ושל זאת שלא דופקת חשבון
ורוב הזמן זה היה משתלם לי בכל מובן.
וככל שעברו השנים התפקיד הזה נהיה חלק ממני,חלק ממי שאני
הפכתי להיות אסירה של התפקיד הזה,הייתי כלואה בתוך מישהי שלא הייתה אמיתית בכלל
ותמיד שאלו אותי למה אני לא יכולה פשוט להיות אני?
ותאמת זה קשה,הרגלים זה דבר שקשה לשנות
אופי והתנהגות זה לא משהו שמשתנה בין לילה
אני לא מתארת את עצמי מחוץ לסביבה שלי,מחוץ לשכונה שלי,לא מתארת לעצמי חברים אחרים
למרות שאת כל זה הכרתי כששיחקתי מישהי אחרת לגמרי
ונכון שלא היה בזה משהו אמיתי
אבל החום והאהבה שקיבלתי מהסביבה שלי הפכו את המצב למתוק-מריר
אז כן רובם הגדול בכלל לא מכיר אותי ואני אפילו לא חושבת שאני אי פעם אספר להם את כל האמת
לא כי אני לא רוצה ולא בגלל שאני פחדנית,אני פשוט יודעת שהם לא יבינו את זה בחיים
הייתי שם,שיחקתי את המשחק,אני מכירה את כל הכללים אני יודעת מי IN ומי OUT
ורק בגלל זה,אני שותקת,משחקת את המשחק,שוכחת מעצמי.....