לפני 15 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 11:11
מבטלים אותי...
זהו.
אני בא אל קיצי
ועודני כל כך צעיר
הווווו הטרגדיה.
היו שלום כולם.
farewell
Parting is Such Sweet Sorrow
ולאיזדורה שלי
שמתי לך כמה נשיקות מתחת לכרית.
FIN
צ'ימיצ'נגה
זה כיף על הלשון!לפני 15 שנים. 18 במאי 2008 בשעה 21:45
יהודים טובים,
אחים ורעים,
נפשותיכם בסכנה!
מהי הטומאה הזו שאתה משתכשכים בה יומם וליל, זוהי זוהמה על נפשותיכן הזכות!
ולא אני לא מדבר על האנאלי הבאנלי שאתם עושים דרך הדיגיטלי בוירטואלי, אני מדבר על השירשורים של השבוע האחרון....
אתרים שכנים כבר התחילו להתלונן על הריח!
אז אני פונה אליכם יהודים טובים שלי
אחים ורעים,
בבקשה ממכם לקנות מנוי זהב שמהכנסותיו אשר קודש הן 25 אחוזים ילכו לגיור נזירות בלייטקס אל חיק היהדות, ועוד 25 אחוזים ילכו לרכישת חומרי ניקוי בשביל למוסס את הקרום החום הקשה שהצטבר על דפנות האסלה של הפוסט(טראומה)
ואני אברך אתכם לשלום בברכה טנטרית עתיקת יומין
לכו תזדיינו.
בהוקרה
חבר של דרטניאן.
(נשבע לכם לא הייתה לי יד בדבר)
לפני 15 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 20:55
איף.
איףףףףףףףףףףףףף
עד לפני שבוע לא ידעתי שהשעה שש מגיעה פעמיים ביום.
בוקר מזורגג....
קח יום חופש יא לקקן, תן ללילה להמשיך פעם אחת.
איף...
לפני 15 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 14:49
יום אחד אני עוד אנקה את הכל.
את הדירה,את האמבטיה, אפילו את הנשמה.
אבל כרגע אני זקוק ללכלוך הזה, זקוק לרקבובית הירוקה הזו במקלחת
היא גורמת לי להרגיש שייך, והאם זה לא מה שכולנו באמת רוצים?
להרגיש שייכים?
לחיות בקן חמים ומזוהם, שורץ עגמומיות ומלנכוליות ערירית, פיוטית לפרקים?
וודאי שכן.
ואני אומר זאת בהסתמך על העובדה שמיזנטרופים תמיד צודקים, הרי אם לא כן היינו מזמן מביאים עוזרת.
נשים אוהבות אותי.
הן לא יודו בזה, אבל הן לא יכולות לעצור בעדן
יש משהו בגבר שפשוט לא אכפת לו יותר,
משהו שמדליק אותן ברמת הDNA
ואחרי מבט אחד בעיניים הגדולות והעצובות שלי
כשאני מגיש להן ביד מרוחקת את התקווה שלי,
כמו צעצוע ישן שאיבד את התמימות.
משהו בהן פשוט מתאהב בי בו במקום.
כי אני הוא החיה, וזה הופך אותן להיות היפה.
כזה הוא הליכלוך שלי, קסום.
אנחנו יושבים על שני ארגזים הפוכים
אוכלים ספגטי מקערה עם צופסטיקס
המנורה החשופה בתקרה מתנדנדת לה הלוך ושוב
חושפת ומחביאה
חושפת ומחביאה
היפנוזה של חובבנים
סקס עצוב על מזרון ישן
הרצפה שותקת
והתקרה בוכה אבק,
את חובקת את הרחמים העצמיים שלי בין ירכייך
ואני שופך בתוכך בדידות מלוחה.
בעינייך זה רומנטי.
בעיניי זו מותרות.
ובסוף כמו בסוף
את נכנעת,
לצבעים ולאורות.
את לא מספיק תלושה בשביל לשרוד פה באפור.
והמבט שעל פניך
המבט האחרון המושפל מטה כשאת סוגרת אחריך את הדלת
על המבט הזה אני מתקיים.
כמו ערפד של התייאשות.
כך אני מעניש את עצמי.
ואם לא יהיו אנשים כמוך שיתייאשו ממני,
אני עלול עוד לעשות משהו טוב עם עצמי.
וזה יהיה בעייתי,
כי זה המקום שאני מרגיש בו בבית.
בזה אני טוב.
בלהיות הבחור הזה.
וזה הרי מה שכולם רוצים לא?
להיות טובים במשהו?
יום אחד אני עוד אנקה את הכל
את הדירה, את האמבטיה, אפילו את הנשמה.
אני רק צריך שמישהי תציל אותי קודם.
לפני 15 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 12:31
כשבחור הודי שואל אותך למה אתה לא מנקה מדי פעם את האמבטיה שלך....
אתה מבין שהגיע הזמן לשינוי!
לפני 15 שנים. 8 במאי 2008 בשעה 13:31
סטייקים על הבוקר עם יין אדום
NOW THATS THE BREAKFAST OF CHAMPIONS
לפני 15 שנים. 7 במאי 2008 בשעה 23:43
אני אוהב להיות שיכור קלות
זה עושה לי טוב בגלודיוס מקסימוס :)
לפני 15 שנים. 6 במאי 2008 בשעה 11:05
תמות ליצן חסר עצמות שכמוך תמות!!!
צרחתי עליו בזמן שרמסתי את ראשו שוב ושוב תחת עקב מגפיי.
אבל למה להקדים את המאוחר.
בואו נעשה קצת פור פליי מילולי בשביל שתוכלו להגיע יחד איתי לאורגזמה מתפרצת של אלימות אנטי ליצנית בסוף הבלוג.
דמיינו את עצמכם יושבים בכיתת לימוד.
מתרכזים,
מנסים לעבוד על תרגיל ממש מתסכל.
כשפתאום במרחק מטר מהחלון שאתם יושבים בו המשקיף אל חצר עפר ריקה מתפרץ לו אוטו גלידה ענקי המנפנף בגאווה באחוריו התפוחים ועליו כתוב הגלידריה של צ'אצ'א.
לא הגלידה של צ'אצ'א, לאאאאאאא צ'אצ'א יותר מדי טוב בשביל זה, לו יש גלידריה!
באוטו!
המזורגג!
שמנגן בווליום שערסים יכולים רק לחלום עליו את הגירסה הכי סדיסטית של ג'ינג'ל בלס שאי פעם שמעתם.
אני יכול רק לתאר את הקול כקולם של אלף ליצנים חסרי ביצים שהרגע דפקו את האצבע הקטנה ברגל של שולחן.
וכך זה ממשיך וממשיך
כל פעם הגלידריה המזורגגת של צ'אצ'א חוזרת לעשות סיבובים במגרש חול ריק מחוץ לחלון הכיתה שלי כשהיא משמיעה את צווחת ליצני הגיהנום שלה.
כבר שלושה ימים!
ומי זה בכלל הצ'אצ'א הזה?
הוא נשמע כמו ליצן עם איפור פנים כבד שלובש ביריות מתחת לבגדי הקרקס שלו ומציע לילדים גלידה בשביל ללחוץ לו "על הצופר".
וכך יצא שביליתי את את החלק האחרון של השיעור בחלום מתוק בהקיץ
על איך אני רומס את ראשו של הליצן חסר העצמות הזה לעיסה גושית בצבע מסטיק.
I HATE CLOWNS
לפני 15 שנים. 5 במאי 2008 בשעה 19:09
אני מתסכל על עצמי במראה
מסדר את השיער ומיישר את החולצה..
והמראה מגכחת ואומרת
אם רק היית יודע עד כמה זה שכיח, לרצות להיות בלתי נשכח.
שתזדיין המראה.
חכמולוגית...
לפני 15 שנים. 5 במאי 2008 בשעה 15:37
הווווווו איזי איזי הקוראת היחידה של בלוגי הקט והזנוח.
ולמרות שאני רק ניק כפול
קבלי נא את הכרת תודתי
על שאת טורחת לקרוא
אותי.
FIN