בקר. מוקדם, אני מלטף את הכלבה הקטנה ליטופי בקר, אבל היא לא רגועה. מעניין. בדרך כלל היא מגרגרת ונרדמת. היא קמה, עושה פיפי, ונגשת לארון בגדים.
"אדוני" היא לוחשת,
"מה ממי?"
"לא הכנתי סט בגדים." היא מראה לי סריג "זה יהיה בסדר אדוני?"
"כן. אני בסדר." היא מכינה את הסריג עם מכנס, לא מרוצה מעצמה. היא לא אוהבת לפשל, לא להכין מראש סט בגדים לאדון שלה. נכנסת למיטה ומתכרבלת אלי. אני מלטף אותה. קם בעצמי לעשות פיפי, מביט בה מכורבלת בשמיכה. אני ניגש לארון מוציא את הקיין, מתיישב על המיטה ושם אותה על ברכי. אני מצליף בכח ושומע זעקת כאב.
"כואב... כואב.... כואב..." היא רוחשת, ורגליה מפמפמות מעלה מטה.
"את תקבלי עוד שלוש כאלה. ברור?"
"כן אדוני".
עוד אחת ניחתת בכל הכח, נשימתה נעתקת, רגליה מתקפלות וכפות רגליה משתלבות זו בזו. עוד אחת. היא לא מצליחה לנשום מהכאב.
"מה אומרים?"
"סליחה אדוני, סליחה אדוני, סליחה אדוני... אההההההה.." המכה הרביעית והאחרונה ניחתת בעוצמה רבה. היא ממשיכה כעין מנטרה "סליחה אדוני....סליחה אדוני....סליחה אדוני..." ארבע פסים לוהטים זורחים על ישבנה. אני מלטף אותם ומנשק אותם, היא נרגעת לאט לאט.
"יש לך מה להגיד?"
"אתה אוהב אותי?"
"מאד, כלבה קטנה שלי. מאד".
"תודה אדוני. עוד שתי דקות ליטופים וזהו. טוב?"
אני מלטף ומנשק עוד שתי דקות, ואז הזמן לצאת לעבודה.
מאסטר