היא לא דומה

אנחנו במיטה, טוחנים עד דק איזה פטיש מוזר להתדיינות.

בכלל, מעטים העניינים שלא עוברים דרך המסננת של הפטיש הזה. זה מתחיל בדיון, עובר לחקירה נגדית ואז חוזרת. משם אנחנו מגיעם לשלב הסיכומים.

ואני, רק בגלל שאני בוהה בו, במראה שלו שמשתנה כל הזמן כשהוא מדבר אלי, בתנועות האלה שלו, נמרחת קצת על הקול הנהדר שלו, מתמכרת לטונאציה. רק בגלל כל אלה אני הופכת קצת מטומטמת, ובסוף הוא מנצח בדיון.

אז הפעם טחנו קצת את עניין הקשירה.

זה הסתיים בהוצאת החבלים מהארון. בהתמקמות, בקשירת הידיים והרגליים ובנשימה עמוקה שלי..

הוא דיבר איתי כל הזמן, תוך כדי התעסקות והכנות. עכשיו הוא שאל אם ברור לי שאין דרך חזרה, והוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה. זה היה השלב שלא יכולתי להוריד את העיניים מהזקפה שבלטה שם. זה באמת עושה לו.. פתאום אני קולטת שחוסר האונים שלי באמת עושה לו. והמילים שלו עושות לי נעים ומרגש, כמו עשן הסיגריה שהוא נושף אל תוכי..

אבל באיזה שלב מגיע הכאב ומקפיץ אותי. אני קולטת את עצמי נבהלת, אבל שומרת על קור רוח בשלב הזה. מנסה לבדוק איך הכי כדאי להתנהל בסיטואציה הזו. אני מנסה לספוג, אבל אני לא באמת סופגת כאב, בטח לא כאב בלתי נסבל כזה...

ואז אני מתחילה לברוח מהכאב קצת, אבל הכאב עוקב אחרי הבריחה וננעץ עמוק יותר.
זה הזמן שאני מנסה להסביר -

להתחיל להגיד שזה לא, שזה כואב, שאני לא יכולה את זה, שאני לא בנויה לזה. להגיד שמספיק.

והוא, בקול הזה שלו אומר שרק נדמה לי, שאני יכולה לספוג הרבה יותר. וככל שהקול רך יותר, הכאב חד יותר. והפחד מתחיל לעבור כמו קור כזה באחורי המוח...

ואז אני מבקשת הפסקה, הפחד מתחיל לבעבע את התסכול, וזה את הכעס.
אני שולטת על עצמי ומבקשת כמה דקות להשתחרר, להתרוקן, אולי לעשן סיגריה ולחזור להקשר. זה אפשרי? והוא עונה שהכל אפשרי, ואני נאנחת אנחת רווחה קטנה, שניה לפני שהוא אומר שהכל אפשר, אבל אין לו כל רצון לשחרר אותי...

זה השלב שאני מתחילה ליילל שאני חייבת פיפי, וזה השלב שהוא מותח מגבת מתחתי ומציע לי להשתין. עכשיו אני ממש כועסת..

והכאב. אני קולטת איך הכאב מנגן אצלי במקומות שונים. אני שומעת את הצעקות, את האיומים המרומזים, את הזעם. אני קולטת את הרטיבות, את הגירוי שמזדחל לאט אבל בטוח.
אני קולטת אותו נהנה מהמצוקה הזו שלי. אני קולטת שאני לא מצליחה להשפיע עליו בשום דרך. הפחד ממקם את האחיזה שלו.

והלחץ בשלפוחית המזויינת, כבר לא אכפת לי להרטיב את כל המיטה בשתן - ממש לא.
אבל הפיפי המזויין הזה לא יוצא ומייצר גירוי כואב עם הריגוש.

עכשיו הוא לא צריך להכאיב. השלפוחית עושה את העבודה. הידיים שלו מרפרפות מסביב לדגדגן שלי. אפילו אותי מפליא לקלוט כמה הכל מגורה שם ונפוח.

האצבעות שלו עושות רק כמעט, הגוף שלי זז לקראתן, מנסה לקבל עוד מהן. והן חומקות..
ואני כל כך צריכה שהוא יגיד לי בידיים שלו שהוא אוהב אותי. שהגוף שלו יראה לי שהוא גם רעב כמוני, צמא כמוני..

ואז אני מרגישה, מתוך הענן הזה, את השפתיים שלו נצמדות....




}{