היא לא דומה

איך לפעמים אני מתעייפת
לומר את האמת הייתי קמה והולכת לכבודך
לומר את האמת הייתי קמה והולכת לכבודך
לכבודך.


ושוב הכישוף הזה שעוטף אותה. הטירוף הזה שהיא לא יודעת לומר אם הוא רע או טוב.
הבדיקות העצמיות האלה בהן היא בודקת את עצמה – עד כמה היא מכורה לו.
איך תהיה ההרגשה הזו בלעדיו, נניח שעכשיו אין אותו.
היא בודקת את התחושה שממלאה אותה, את החלל הזה שנפער בתוכה, את הפחד הנורא שמזדחל אל תוך המוח שלה.
היא מנסה למלא את החלל הזה באמירות המלגלגות האלה שלו, אלה שגורמות לה לרצון לבעוט בכל..

"אוי, את כל כך מכורה.. אין לך כבר דרך חזרה, מסכנה שלי. תראי איך את מאבדת שליטה בגללי, איך את כל כך שפוטה שלי. ואת נלחמת בזה. זה כל כך משעשע לראות אותך נלחמת בזה ומפסידה. את יודעת שאת כבר מזמן הפסדת, נכון?"

והיא הולכת ומקשה ומשחקת ומחדדת את האמירות האלה, מחברת אותן לאמירות אחרות. אמירות שהיא לא יכולה להרשות. אסור לה להרשות. אסור.
אבל הבור הזה, הוא הולך וסופג וסופג ומתמלא כאב ותסכול. כל התסכולים הולכים אל הבור, והבור איננו מלא..

איך לפעמים אני מתעלפת
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.


אבל כשהיא בין הידיים שלו, זה כישוף אחר לגמרי. שם היא גולשת אל תוך הבועה.
הקסם הזה שמתמיר את כל הכאב והתסכולים לאהבה אינסופית ולריגוש שהיא לא יודעת להכיל.
איך לא לימדו אותה אף פעם שזה יכול לקרות. למה לא מלמדים בבית הספר להזהר גם ממה שעושה לך טוב, ולא רק רע. איך לא להתמכר לאושר הזה. האושר הזה שהיא יצאה להשיג יום אחד באותה הנחישות שמאפיינת אותה, העקשנות האיומה הזו שלה. אם היא היתה מבינה אז מהם המחירים לאושר הזה, האם הייתה מתעקשת? האם היא היתה יוצאת לדרך?
והיא מחייכת לעצמה, כי התשובה הרי כל כך ברורה..


כל כוחי
כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך.


היא לומדת אותו. כל הזמן לומדת אותו. מסמנת לה נקודות אסטרטגיות במרחב שמורכב מזמן, מקום ויחסי כוחות מגנטים. היא יודעת שהיא חייבת להיות כל כך מדויקת, שאסור לה לטעות.
בכל פעם, בסבלנות, היא פותחת את הפאזל הרב מימדי ומסמנת. צורבת שם עוד נקודה, או מסמנת עוד מקום לבדוק. אסור לטעות. אם היא תטעה הוא מייד יגלה שהיא טועה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לטעות הפעם.



איך לפעמים אני מתחלפת:
רוצים אותי מכאן רוצים אותי משם רוצים אותי.
מכאן משם מכל מקום רוצים אותי עכשיו רוצים אותי.
בוא תבוא.

זה מפליא אותה שפעם העולם היה מורכב מהרבה גברים. היא זוכרת שפעם היא היתה מסתובבת בעולם מוצף גברים ממיליון סוגים, והיא יכולה היתה לאהוב חלק מהם לזמן קצוב, ולהשתמש בחלק מהם לחללים המובנים שלה, המחלות שלה. היא זכרה שהם יכולים היו למלא אותה באופן זמני, ושהם נתנו טעם וצבע לחיים שלה. היום היא מסתכלת מסביבה בתמיהה...


כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך.


ועכשיו זה רק הוא. הוא והחללים שלה, היא והחללים שלו. המחלות שלו שמרפאות את שלה, החללים שלה שעוטפים את כולו. כמה אקרובטיקה צריך בשביל לאהוב אותו... כמה ידע והבנה צריך כדי לפצוע אותה, להקיז אותה ולרפא אותה...

איך לפעמים אני משתרבבת:
שולחת משושים עושה טובות עם כל החצוצרה בחוץ
שולחת משושים עושה טובות עם כל החצוצרה בחוץ -
רע בחוץ.


לפעמים היא מתעוררת ולועגת לעצמה. מנסה לאמוד את הטירוף בעיניים חיצוניות. היא מגמגמת לעצמה תשובות, כאלה שהיא עצמה לא היתה מקבלת בשום אופן. היא יודעת שהיא יכולה להחליק כשהיא עושה את זה, זה כבר קרה לה: ואם הכל חזיון תעתועים? ואם זו אילוזיה? מה זה משאיר לה? היא מחפשת משהו חיצוני להאחז בו, היא מנסה ללכת אל טבע הדברים כפי שהיא תופשת אותם כדי להבין. היא מנסה להיות "אובייקטיבית"...
ועדיין, השאלה הזו מייבשת לה את הפה: ואם הכל חזיון תעתועים?



איך לפעמים אני מתייבבת:
תוקעת ראש בכר ומתכווצת עד שזה עובר
תוקעת ראש בכר ומתכווצת עד שזה עובר
זה עובר.


כמו כריש שמריח דם הוא נמשך אל הפחד הזה שלה. חלק ומדויק הוא מסתובב סביבה וגורם לפחד הזה להקפיא אותה. חלק אחד במוח מנסה להרגיע אותה – הוא הרי רק ישתה את מנת הפחד וחוסר האונים הזמני הזה, הוא כל כך צריך את זה. היא שומעת את הקול הזה שמותח מיתרים, ולוחץ על מתגים במוח, חולב באופן מדוייק את מה שהוא צריך מהבלוטות שלה. חלק ממנה מנסה לתת לו את זה. חלק ממנה יודע שזה נקודתי. חלק אחר מפתח פנטזיות מנחמות על איך שהיא עושה בו דברים, איך היא היתה אוהבת אותו ככה כואב.. ולפעמים רק הריגוש מהפנטזיה היה מוציא אותה מחוסר האונים, וממלא אותה אהבה גדולה אליו, אל הדבר המרהיב הזה שפתאום קרוב כל כך אליה, ומאפשר לה להרגיש מנעד רחב כל כך של תחושות בכאלה עוצמות...

כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך... לכבודך... לכבודך...


מילים: מאיר אריאל

**** ותודה לזה שחיבר בין המילים אלי }{